יד ריקה ויד מלאה

מהלך צבירת היתרונות המיטביים  הינו מלאכת מחשבת של תודעה אבולוציונית, אך מהלך זה אינו מורחש רק ביחס ישר למופע המשתנה של החיים, בא לומר, שמערכת היחסים האינטראקטיבית בין הסביבה לבין החי היא רק היבט וממד של המהלך ולא צירו.   המהלך של צבירת היתרונות המיטיבים גולש מעבר להיותו פתרון ומקבל חיים משלו, במובן של התגבשותו לכלל אקולוגיה פנימית הפנויה לתנועה.

המושג סביבה הוא מושג פתוח, ואבולוציה של  ״הסביבה״ יש לה מגע ישיר עם טיבו של המהלך החותר לצבירת יתרונות מיטביים. שפה, תרבות ומחשבה אבולוציונית הם רק חלק קטן מהמשתנים הלוקחים חלק באבולוציה של ״הסביבה״,  והמחשבה המנסה לכנס דינאמיקה אינטראקטיבית בעלת תוכן אבולוציוני לציר בסיסי אחד, ראה, אבולוציה ביולוגית והישרדות, היא מחשבה הממעטת בטבעם של החיים והנפש (מיינד).

מערכת הסיבתיות והמהלך לצבירת יתרונות מיטביים כרוכים ופתוחים האחד לשני, ללא ציר או מרכז, והקונצנזוס לגבי הציר האמפירי הינו קונצנזוס שלא צולח את טווח השונות, ואת תרבית ההשפעות החוצה גבולות בין הממדים השונים של הקיום האנושי. יתרה מכך, העדרה של מערכת סיבות אחת, זו הממרכזת את כל מהלך הצבירה של יתרונות מיטביים, היא נשמת אפם של החיים במובן של שונות.

שונות (פנימית וחיצונית) היא הבנק של האינדיבידואל והאינדיבידואל הוא הבנק של השונות, זוהי בעצם מערכת היחסים בין החי לחיים ובין החיים לחי. ובמובן הזה אין תודעה שהיא רק פרטית או חוויה שהיא רק פרטית.  תודעה כמו ניסיון (חוויה) היא גם פרטית אך גם קולקטיבית וגם אוניברסאלית. הפרטי והמקומי, הקולקטיבי  והאוניברסאלי, הם שדות הקיום, המשחק והגיאוגרפיה של האדם.

הדיון הפילוסופי הארוך בהקשר זה, יש לו נטייה להתכנס לאחד מהשדות, אך נטייה זו מסמנת בעיקר אופנה הטובלת במעניין של זמן ומקום.  השדות השונים של תודעה וניסיון ונקודת הממשק ביניהם היו ויהיו מושא של חקר, ויאמר מיד, הם שונים האחד מהשני, חופפים בחלקם ומשפיעים האחד על השני.

מלאכת המחשבת של תודעה אבולוציונית אם כך אינה מסתכמת ביתרון מיטבי הנובע ישירות מסיבה בעלת לוגיקה מובנת, אלא היא עוסקת במיטביות מלאכת המחשבת של תודעה אבולוציונית, ואם כך התוכן האבולוציוני של הדינאמיקה הזו הינו אבולוציה של תודעה. אבולוציה שמושאה הינו ממשק המפגש בין תודעה לניסיון (חוויה).

האלימות המוסוות של הגישה האמפירית חותרת מבלי משים מתחת לתנופת מחשבתה היא, ומצרה בכך את האופק של המושג אבולוציה. אבולוציה היא חלק אינטגראלי בשפת העל של האירוע התודעתי – מודע, ובמובן הזה היא מתגלמת בכל היבט של הניסיון (חוויה) האנושית. הרדוקציה של אבולוציה לשפת הגנים היא רדוקציה לצרכי הבנה שיתרונות רבים בצידה, אך שכרה יוצא בהפסדה באם הקשר הופך להיות  אקסקלוסיבי.

מהלך צבירת התנאים המיטביים מסתכם בשינוי מתמיד בתנאי התחלה שלא רק עומדים במהמורות והפתעות הזמן, אלא עוברים בזמן, ויתרה מכך, משנים את טיבו של הזמן, כלומר בסופה של המחשבה הממנפת את מהלך שינוי תנאי ההתחלה נמצא את המיתולוגיה של הנצחי.

המיתולוגיה של הנצחי כמו מיתולוגיות סמוכות, עניינה אם כך בסימון האופק של היות אדם. מיתולוגיות אלו מהוות את עוגן הקפיצה והכיוון של המהלך הפרטי והקולקטיבי של צבירת יתרונות מיטביים המשנים שינוי חד את תנאי ההתחלה של התופעה האנושית.  ובשפה אחרת, מהלך צבירת היתרונות המיטביים, ראה, שינוי תנאי התחלה, ענינו היה ויהיה בלעשות את ההבדל שהוא מהותה של הדרמה של החי ואם כך של האדם.  ומכאן שיקוף נוסף של טבעה של התופעה האנושית.

המהלך של צבירת יתרונות מיטביים ענינו אם כך ״ביד מלאה״, אך אין להבין את ״היד המלאה״ כקיצה של התנועה אלא כשינוי ביכולת התנועה.  ״היד המלאה״ מסמנת מיקום חדש של האדם בעולם, אדם שהוא עולם פנוי ליצירה עצמית.

אך מהלך זה באם לא יכלול את ״היד הריקה״ – העדר כל, יוביל את האדם למחוזות מסוימים בהם הכוח יישאר כמטבע העובר לסוחר. ״היד הריקה״ היא מטאפורה עדינה שקשה לכמתה לשפה בעלת מובן חד. היא מסמנת אדם הפוגש את החיים עם חיים כלומר ללא הסתמכות על ״החרב״.  אדם הפוגש את עצמו ואת העולם מעמדה של ״יד ריקה״ ומוצא בתוככי עמדה זו את הדממה העמוקה של ביטחה ויושרה.

יתרה מכך, תנאי התחלה הנפרסים ליתרון ותו לא, חסרים  הם במידת האינטליגנציה. כלומר, תנאי התחלה הכוללים בתוכם את המסתורין של היווי האינטליגנציה – וזהו בעצם מהות העניין כולו. המהלך של שינוי תנאי התחלה מתכנס אם כן ליחסים משלימים בין ״היד הריקה״ ל״יד המלאה״. ובעוד ״היד הריקה״ היא סימבול להעדר כל, ״היד המלאה״ היא סימבול לתנאי התחלה שמזגו אל עצמם את המסתורין של היוויה של אינטליגנציה – מהות נפשה של תודעה.

התפתחות המחשבה

קישוריות מלאה בין הכל לכל ואופק מתפשט של סך הקומפוזיציות האפשריות לתנועת וקפיצת המחשבה.

קבב דגים

חומרים

בשר דג לבן (לוקוס, פאלמידה, פרידה, אינטיאס, שד הים, מוסר ים)

ירוקים – כוסברה, פטרוזיליה, נענע, עירית

בצל ירוק

צ׳ילי ירוק

שום

לימון

עגבניות תמר קטנות

מלפפון חמוץ

טחינה

מחית גרגירי חומוס

שמן זית

תבלינים – מלח, פלפל שחור, כמון, כורכום

חצאי פיתות

בירה קרה

הכנה

קבב

קוצצים את בשר הדג עם סכין (כמו קבב) , שמים בקערה, מוסיפים מלח ופלפל שחור גרוס, קוצצים כשתי כוסות בינוניות של ירוקים: כוסברה, פטרוזיליה, נענע, בצל ירוק, צ׳ילי ירוק ועירית, ומכניסים לקערה, מוסיפים כוס מחית גרגרי חומוס, שמן זית ומערבבים… משאירים לנוח כ- 10 דקות… צרים קציצות של כ- 50 גרם… מניחים על מגש שהוברש בשמן זית ומצננים במקרר.

צ׳ילי טרי

מניחים במעבד מזון: שתי עגבניות גדולות ובשלות לאחר שקולפו מקליפתן, 4 שיני שום, שמן זית, שלושה צ׳ילי ירוקים טריים שטופים ומנוקים, קורט מלח ומעט מיץ לימון… מבלנדרים… מניחים בכלי ומצננים במקרר.

סלט עגבניות ומלפפון חמוץ

קוצצים עגבניות תמר קטנות לחצאים או רבעים תלוי בגודל, מוסיפים כוס בינונית של ירוקים: כוסברה, פטרוזיליה ונענע, כוס של מלפפון חמוץ קצוץ קטן, שמן זית, מעט מלח, מערבבים… מניחים בקערה ומצננים במקרר.

טחינה צהובה

יוצקים כוס טחינה גולמית לקערה ומוסיפים כחצי כוס מים ומערבבים עד למשחה חלקה, מוסיפים מיץ מלימון אחד, שום טחון אחד, כחצי כפית כמון, חצי כפית מלח, כפית כורכום, שלוש כפות שמן זית ומעט פטרוזיליה קצוצה… מערבבים… ומניחים לצינון במקרר.

בישול

ניתן להכין את קבב הדגים בתנור או על גריל פחמים

בתנור – מחממים תנור על גריל, מכניסים את מגש הקבב, הופכים לאחר כ- 7 דקות ומוציאים לאחר 5 דקות נוספות.

גריל – מכינים את הגריל ודואגים שהפחמים עברו את שיאם, מברישים את הרשת בשמן זית ומניחים את הקציצות, כ- 3 דקות מכל צד.

הגשה

פותחים שולחן…. מניחים את הסלטים, על כל צלחת כ- 3 קציצות, חצאי פיתות חמות, ובירה קרה.

נרטיב אפשרי למנה

מורחים טחינה בתוך הפיתה, שמים שתי קציצות מוסיפים סלט עגבניות ומלפפונים חמוצים, כף מלאה של צ׳ילי טרי… ואוכלים …

הלך רוח טבעי

הצוהר אל ככות נמצא בתרחיש של הלך הרוח הטבעי, זה המטאטא את השתלשלויות המודעות ומותיר את שפתיה חתומות.  הלך הרוח הטבעי מתכחש לשיפוט ערכי של העכשוויות, ובמילים אחרות, הלך הרוח הטבעי בוגד הוא בסובייקט.

הלך רוח של ככות

להלך הרוח של ככות אין נושא ולכן תדירות ההשתנות איכותה בקפיצה אל מעבר לסיבה ומסובב, שם העין תלויה לה ונוזלת, פוסעת בין קווי מתאר התפיסה ונכנעת לאי מיקומה.  הלך הרוח של ככות הוא הרחם של הרגע וכשנצבר הזרם ונושרים פירות האור, נמחק גם האופק של חצי-פה. או אז מזנקת המחשבה עירומה, קלת דעת, ופוצעת את הבלתי ניתן לתיאור.

הלך רוח של חיים

חיים כמו ציור פוצעים את הסימטריה הנוראה של בו זמניות. התנועה הכדרורית שכולה יופי חסר חשיבות ירקה מעצמה ואל תוך עצמה את החיים. התנועה שכולה קפיצה אחת מתארת את עצמה לעצמה ככול, ואם כך תנועה שבאה מאיין וכולה פסוק של בו זמניות… אך פיסוקה הוא החיים.

הלך רוח של הרגע

מתנדנד בין בו-זמניות לפיסוק החיים.

גלובליזציה

בלתי נמנעת… איתה גם נעלמים שדות ייצוב הסדר החברתי והטוב שבמחר, גם הוא דוהה לרבים. חוכמת הניהוג האידילית יודעת את טיבו של איזון, כלומר, מעבר לסדר אחר גורר איתו בהכרח הרס והסדר החדש אינו הכוח המאזן את ההרס. תובע אם כן המעבר בין הסדרים את חוכמת הניהוג במובן של ייצור אלטרנטיבה עדכנית לשדות הייצוב הנעלמים מן העין. אך חוכמת הניהוג האידילית היא אידילית, במובן שאינה ולא תהיה בנמצא, ולכן נופלת היא לידיו של האינדיבידואל ועליו העול המופלא של עיצוב האלטרנטיבה, וגם זו אידיליה אחרי הכול…

בגידה

אדם בוגד בעצמו כאשר הוא מסמן את תבואת הרגע (הגדול) כאמת ואם כך עוצר.

אמיתי

קו גבול דקיק עובר בין האמיתי לבין האמיתי המוחלט, ובעוד האמיתי פתוח, זה שיש לו כתובת הטובלת בערך – האמיתי המוחלט הינו סיפור על ״דבר״ ומכאן סיפור על הנטיות הטבועות בנפש (מיינד).  במילים אחרות, בעוד סיפור על ״האמיתי המוחלט״ הוא סיפור אחד החוזר על עצמו, לאמיתי יש סיפוריות כאקולוגיה, ומכאן הוא מתפשט על פני הכול.

מפרש

בדי הפשתן, למפרש שייכים,

של אוניה וציור,

החלפתי לבדי התכריכים

קפיצה

קפצתי אל טווח הבודהה,

הידקתי עם סיכות,

נפלתי אל תוך החשכה

מזיגה

פעולת ההרכבה

תליתי על עצים

חדרתי לדובדבן

יריקה

ירקתי זרעים

לא פגשתי יהלומים

ראיתי עולם בלובן שערותיי

לילה

את הענף עליו ישבתי, גדעתי

מהגזע, מדורה לחמם את קלות הלילה

שורשים, אכלתי עם אפלת לחות האדמה

טבילה

כשנעלם הצל

נטבלתי אל עולם הצללים

החומר נפרש לרוח והרוח לחומר

איפוס

נאספתי לצורה

הפשלתי את שמלתה

שתיתי את זורבה

עכשיו

קילפתי עגבנייה

מעכתי אל כוס היין

יצקתי שמן (זית) ומלח גם

ואת כל המשוררים

עכשיו

מיטה

נעתרה המיטה

עשינו אהבה

אני והמיתה

יד ריקא

עכשיו ללא ראש

פגשתי את העולם

ראשו בכף ידי

התחלה

לבסוף,

ביד ריקה,

פוגש את החיים,

מלאות הסל,

אינני צריך,

שחררתי מעלי,

לא רק שפה

ונועם הארה,

כל ההכרות כולן,

ובוננות ההיראות,

את הבורות ביישתי,

רק טיפשות הותרתי,

בקצה המכחול,

לבסוף,

ביד ריקה,

פוגש את החיים,

שחררתי מעלי,

את מוזיאוני כל האלים,

המיתולוגיות הספורות,

ורואה החשבון,

של כל הלכי הרוח,

גם את החרות,

במלואה,

שחררתי מעלי,

את חוצפת היהירות ורכות

הענווה,

את קולות פסיעותיי איני

שומע,

אינני צריך,

גם לא את הסל הריק,

פוגש את החיים,

ביד ריקה,

לחבריי אני כותב,

של אתמול והמחר,

עכשיו

ידי מלאה.

סלט תמנונים

חומרים

תמנון

תפוחי אדמה

לימון

פטרוזיליה

שמן זית

לימון כבוש בפפריקה

גרגרי פלפל שחור

הכנה

מנקים את התמנון מחול וחלקים פנימיים ומשרים אותו במים קרים לחצי שעה עם חצאי לימון.

מרתיחים מים בסיר גדול, מוסיפים למים גרגרי פלפל שחור, מכניסים את התמנון ומבשלים כחצי שעה.

מוציאים את התמנון וחותכים לעיגולים קטנים ומניחים בקערה על מצע של קרח.

מבשלים תפוחי אדמה בינונים במים עם מלח, מוציאים, מקלפים וחותכים לקוביות קטנות.

קוצצים פטרוזיליה,

קוצצים לימון לקוביות קטנטנות,

סוחטים לימון,

מערבבים את התמנון עם הפטרוזיליה, קוביות הלימון ותפוחי האדמה ויוצקים שמן זית ומיץ לימון, ומעט מלח ופלפל שחור.  מכניסים למקרר לצינון וכבישה למשך שלוש שעות.

מעבדים את הלימון הכבוש במעבד המזון למשחה חלקה.

הגשה

מניחים על צלחת, לצד הערימה מניחים כפית ממחית הלימון הכבוש, כוס יין לבן ופלחי לימון.

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/13/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d/feed/ 0 jddlabs Picture 003 http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/09/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%93/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/09/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%93/#comments Tue, 09 Mar 2010 10:59:25 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=203 ]]>

היסטוריה של תנועה

חותרת היא להבנת עצמנו, ממצה התנועה, את המגע שהופך תנועה לתמורה.

היסטוריה של תנועה (2)

המגע שהופך תנועה לתמורה הינו הקשר התנועה, הקשר כמו מילה גורר את דרמת הנרטיבים, זה ההופך הקשר לפעולה.

היסטוריה של תנועה (3)

במצב הדברים המאופיין על ידי תנועה מאפס משאבים לאין סוף נגישות, המושג החשוב במובן של הטיה הוא אוניברסאליות. מכיוון שהכוללני מייצג אין סוף משאבים, ובמובן הזה, המושג אמת שווה לאין סוף משאבים.  כאשר מתהפך מצב הדברים, כלומר, כאשר ההתכנסות לאין סוף נגישות חוצה את הסף של משאבים חופשיים, המושג החשוב במובן של הטיה הוא ייחודיות האינדיבידואל. מכיוון שייחודיות האינדיבידואל הוא המשאב, ומכאן, המעניין הוא האלטרנטיבה לאמת.

תמורה

תנועה (כמו החיים) מאורגנת בהתאם להקשר יוצר  משמעות בעל איכות על-זמנית, כזה שהזמן והזמנים נענים למשובתו… וזה טיבו של חזון.

חזון

חזון, אם כך, הוא העיקרון המארגן תנועה לתוצא של תמורה.

אדם

האדם הוא חזון של תנועה – ליבתה של מציאות הפתוחה לתמורה.

הטבע האנושי

האדם, אם כך, הוא רמז (או צל) לחזון התנועה, מאסף אדם בעקבות חזונו את התמורות… ותמורתו תמיד… התנדנדותו בין היות לחזון.

תנועה וחומר

מאפס משאבים למשאבים חופשיים ומאפס נגישות לאין סוף נגישות, האם זהו דפוס התנועה האנושית? ואם כך, המראה של נטית הטבע האנושי?

תנועה וחומר (2)

במילים אחרות, מהו ״החומר״ שמדידת שינויו,  נוכחות נגישותו ואמנות ומדע מימושו יוצקים מחדש את פסוקי התיאור העצמי ופיסוקו?

תמורה

תמורה במובן של מעברי סף, ראה, משאבים חופשיים ונגישות-על, מהווה את האקולוגיה לתמורת החזון, ומכאן, החזון פתוח להשפעת תוצאו… וכך הוא האדם…

מיסטיקנים

ההיסטוריה האנושית שזורה בקפיצות אל מעבר למהלכה היום יומי של התנועה, האינטואיציה המיסטית הסיטה את המחשבה ואת קפיצתה לאזור הדמדומים של הרגע. המיסטיקנים (וביניהם אני שוכן לפרקים)  לקחו איתם אל הרגע את תמציתה של בוננות התנועה, והשילו וקילפו מעליה את התפיסה – ״פיסוק תפיסת התנועה״. המיסטיקנים, על ברכי האינטואיציה הצמיחו עצמם לקראתו של הרגע, ומהלך חילוצו של הרגע מהקשר הינו מהות כל אימונם. וכשנבע הרגע ערום מהקשר, תמצית הכרתם ביחס למהות התנועה הייתה לצליל שניגן את הרגע כמו שהרגע היה הצליל שהרעיד את הכרתם.

פרפר-נמר

מחלץ את הרגע מהקשר ואת עצמו מהרגע, מבין את הרגע כמבוא הנגישות וענן של הסתברויות והוא החולם. ושכמתפקע הרגע, המעניין אינו פרי האהבים אלא מהלך ההתפקעות, ולאחר, מחלץ את הזרע מהפרי ותופר מחדש את עצמו.  פרפר-נמר משנן את החזרה העצמית וכולה פתוחה…

מהלך החרות

התנועה שהקשרה הוא מעברי סף של תמורה על מנעד אפס ואין-סוף, ראה, משאבים חופשיים ונגישות-על, צוברת את תאוצתו של מהלך החרות, מהלך המתרחק מתנאים מגבילים ונשפך אל טבעה של יצירה-עצמית.

מהלך החרות (2)

מהלך החרות הוא ציר החזון ואם כך מהלך החרות הוא טבעו של האדם, אך מהלך זה נושא בחובו את כל טווח השונות ואם כך את הדרמה בין הכוללני לייחודי.

המעניין

מהלך החרות קשור הוא בעבותות אל המעניין, זה המייצג את מבוא התמורה של תאור-עצמי. מהלך החרות מרפא עצמו מאחיזת שיניהם של התנאים המגבילים ומאפשר את כינונה של שפת העל של נפש, שפה, שבאופיה הינה שפה של שירה כאשר המעניין הוא המדיום בו מגולמת השירה למעשה.

נרטיב

מעברי סף של תמורה משנים את הנרטיב האנושי (קולקטיבי) והאינדיבידואלי באופן בלתי צפוי, כלומר, החזון משתנה הוא בהגדרתו וכך גם נרטיב משתנה בהגדרתו. חזון כעיקרון מארגן של תנועת החיים מונגש וממומש דרך הקומפוזיציה האישית והקולקטיבית של נרטיב. מעברי הסף של תמורה המבוטאים במשאבים חופשיים ונגישות על, תובעים הם את הדרמה של שינוי הנרטיב.

קצה פתוח

מערכת היחסים נרטיב, חזון ותנועה – כמשמעות טיבעו של המושג אדם, הם הקצה הפתוח של האדם וכשנענה אדם למהירותה של ריקות תלוי טבעו על חוט השערה והסערה.

רוח הדברים

במילים אחרות, התנועה מאפס משאבים לאין סוף נגישות עומדת בבסיסה של רוח האדם ומהותה של תודעה. כל הפעילות האנושית על כל גווניה והקשריה היא בעצם ביטוים של תנועה זו ומכאן, זוהי מהותה של היסטוריה ובהקשר זה יש רק היסטוריה של המעניין.

אבולוציה

אבולוציה מסמנת מחד את ההבדל הדקיק בין אין סוף משאבים לאין סוף נגישות… ומאידך מהווה את ממשק המגע בין אין סוף נגישות לאין סוף משאבים.

רוח התקופה

כשם שלמיקומו המיוחד של המושג אוניברסאליות היו השלכות על כל התחומים כך גם לייחוד מיקום חשיבותו של מושג הייחודיות יהיו השלכות על כל התחומים. כלומר, המושג מטה את התפיסה ומי שאוחז בו הוא בעל הכוח, ולכן התקופה שממנה אנו יוצאים כגזע אופיינה כמלחמה על כוח, בעוד שהתקופה שאנו נכנסים אליה תאופיין כמלחמה על טיבו של המעניין.

רוח התקופה (2)

במצב הדברים שבו קיימת שאיפה לאין סוף משאבים קיימת מן הסתם מלחמה על משאבים, במצב של שאיפה לאין סוף משאבים יש חשיבות להיררכיה של השקעות ואם כך לפוליטיקה, פוליטיקה הנובעת מחוסר שונה היא במהותה מפוליטיקה המבוססת על שפע.

רוח התקופה (3)

כל תקופה נושאת את בו זמניותם של הטוב והרע, הטוב ביחס לתקופה, מוטה על ידי מושג האוניברסאליות והוא העמקה הנובעת מהשאלה ׳מה יש?׳ ואילו הרע הוא השטחה הקשורה לשוויון ההבחן בין המושג לתוכנו, ראה אוניברסאליות. בתקופה החדשה, הטוב, המוטה על ידי מושג הייחודיות הינו העמקה הקשורה בחידת המעניין, ואילו הרע גם כאן מיוצג על ידי השטחה הקשורה לפופוליזם המעלים את המושג ומאליל את תוכנו.

מנוף רוחני

המנוף הרוחני מספק לאדם משמעות שאינה תלויה בתנועה לאין סוף משאבים. אי התלות בין השניים היא נקודת הממשק העיקרית בין כל אסכולה רוחנית לבין כל בני האדם,  בד בבד עם הצבעתה של האסכולה הרוחנית על נגישות-על המבוססת הכרה ותודעה.

נגישות

נגישות-על ענינה פשוט, להשאיר מחוץ למשחק את כל מנעד חומריו של הלוגוס הנקרא משאבים.

חרות

חרות היא הקפיצה מעבר לתנועה, חרות אינה אי-תנועה כמו שאינה תנועה, חרות מאפשרת את היות התנועה שאינה פוסקת ופיסוקו של המעניין לייחודיות. לחרות אין מחוץ לעצמה ואין גם בתוך עצמה והיא אינה ריקות הקשורה ל״דבר״, חרות היא אין והלך הרוח של האיין…  ואין בה דברים.

בחירה

במצב של אין סוף משאבים, ברוחניות כמו באמנות, או בפילוסופיה, מיוצגות אפשרויות של עניין ואם כך, אופק אפשרי להתפתחות האינדיבידואל. כל אפשרות עניין מייצגת בחירה ואם כך התפצלות (הרחבה). המלחמה אם כך תהיה מלחמה בין המעניין למעניין אך ללא הקלף של האוניברסאלי וללא הקלף של היררכיה.

חידות

חידות לא מגיעות לפיתרון, הן מתפתחות… התפתחות החידות משנה את החידה, ומכאן חידות משתנות אך לא נעצרות ומסתכמות.

האדם האחרון

עשוי מחומר, אינו נמנע מדפוס של יצירה או מחשבה ובטח שלא מרוח התקופה אך הוא מבין אותם כאידיאולוגיות ריקות ולכן החומר ממנו הוא עשוי נענע למושג רצון חופשי.

תיאוריה של הכול

חרות הינה המהלך שעניינו הפחתה מלאה של תנאים מגבילים, ובמובנה זה כל הפעילות האנושית על כול זרמיה נענית למהלך החרות. על פניו, נראה לכאורה, שהמסלולים השונים הנושאים את מהלך החרות נוגסים האחד בעוצמתו של השני, אך הקשר זה של הפעילות האנושית מראה על קישוריות גבוהה המתפצלת ונעה על פני כיוונים שונים.  אם נשתמש שוב בזקנה כמראה מקום של תנאי-מגביל נזהה את הדרמה האמיתית של מהלך החרות. הפילוסופיה, השירה, המדע, הדת, האמנות והמהלך הרוחני, כל אלו חוברים להם במהלך החרות. נוגסים בתנאים המגבילים בכל פה מכיוונים שונים תוך כדי הצבעה על פתרונות-על השונים במהותם אך מצטרפים לטעמי לכלל החזון של האדם העתידי.  מהלך החרות כנרטיב של חזון תנועת החיים מרמז אם כן על האפשרות לנסח קישוריות-על בין אזורי המחשבה הגדולים של האדם.

כבד עוף ואדום של סלק ויין

חומרים

כבד עוף

בצל

סלק

ביצים

קמח

פירורי לחם

פלפל שחור

מלח

יין אדום

פלפל אנגלי, גרגירי פלפל שחור

הכנה

קוצצים כמות גדולה של בצל לעיגולים ומניחים במים ל- 15 דקות (מגביר מתיקות), קוצצים סלק (2 גדולים) לרצועות. יוצקים שמן זית למחבת כבדה ומניחים את ערימת הבצל עם כפית סוכר חום, גרגירי פלפל אנגלי וגרגירי פלפל שחור ומטגנים במתינות עד שהבצל זהוב, שקוף וקרמלי.  מוסיפים את רצועות הסלק וממשיכים לטגן על אש נמוכה כאשר המכסה סגור ל- 15 דקות נוספות עד שהסלק מתרכך ומערבבים מידי פעם.  את הכבד מקמחים, טובלים בבלילה של ביצה עם הרבה פלפל שחור גרוס ומצפים בפרורי לחם. מניחים במחבת על הבצל והסלק עד שהחלק התחתון עשוי, מערבבים ומוסיפים כשתי כוסות יין אדום ומצמצמים כ- 5 דקות.

הגשה

ערימה במרכז הצלחת…

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/09/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%93/feed/ 0 jddlabs Picture 006 http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/08/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8-2/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/08/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8-2/#comments Mon, 08 Mar 2010 10:37:35 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=197 ]]>

עדות

(עכשיו)

הדממה נושרת אל תוך הדממה

(עכשיו)

גולש העולם מהמרכז ומתקרר

מתגבש לסלעים בתוך גינת זן

(עכשיו)

כשרוח הבוקר נוזלת בעורקי

(עכשיו)

כשהכול חמר ובוץ סמיך

וגם ידי נספגות

(עכשיו)

בינות תצהירי הקדושה

שיכורי החרב

ערימת התפוחים המרקיבים

המיטות הזוגיות בגן העדן

ענני התפילות

וסרחון הפנאטיות

(עכשיו)

מתקבצות דמעות המשוררים

(עכשיו)

מושחות בשמן את הדלת

את הקיר שבתוך הדלת

(עכשיו)

שחוכמה נושקת לרגלי הטעות

(עכשיו)

מתחתי את גופי על החול

נתתי לים להשלים עם העין

אכלתי אבטיח

במלא רוחבו של פה

(עכשיו)

שהדממה נופלת אל תוך הדממה

חיות שיחתה ללא תחתית וצל

נחתי ובטני התעגלה והשתפלה

לאורך חלוקי המחשבה

(עכשיו)

כששעון החול סובב כחסר תנועה

בתוך כל אמת משתתקים החיים

מתעוררת החמלה למראיתה

נעצתי את הגל בליבה

(עכשיו)

רוקנתי את מימי

זאת אומרת עשיתי פיפי

גזזתי את ציפורני

ונשקלתי

86 ק״ג

פילוסופיה

פילוסופיה היא רמז ותו לא וזאת גדולתה.

פילוסופיה

מתחילה לאחר שוודאות מתרחקת.

פילוסופיה

תובעת מעצמה את ייחודיות המחשבה.

פילוסופיה

מסתתרת מהאמת, מתביישת לנוכח בדידותה, וסופרת את פעולתו של אדם.

פילוסופיה

מפילה את עצמה לתחתית העולם ומתבוננת.

פילוסופיה

מציבה מלכודות מאחורי המראה ומתענגת לצלילי הג׳אז.

פילוסופיה

מציירת תמונה, עולם, ונסוגה לריקנותו של הרהור.

פילוסופיה

מהלכה החי של יצירה-עצמית.

פילוסופיה

מתמירה את האדם ותמורתה חיותו.

פילוסופיה

צופה היא בהתרחקותה מהמרכז, חוככת בדעתה, ומחכה לרגע הבא.

פילוסופיה

נתנה לעולם את האדם ולאדם את העולם.

פילוסופיה

אינה מושג אלא אופנו וטבעו של דבר.

פילוסופיה

משתתפת במהלכו של הטבע ומכאן משנה את הטבע.

פילוסופיה

אינה דבר אלא גשרי התהליך בין כל העולמות, תנור האפייה של הגולם שהוא אני.

פילוסופיה

היא רמז ותו לא ובזאת גדולתה.

עבודה

הינה ערך פוליטי, כלומר ערכיותה האוניברסאלית לכאורה היא תוצר של הפוליטיקה של הרוח, אך לפוליטיקה של הרוח אין דבר ומחצית הדבר עם הרוח.  חזון הקידמה רותם אליו את כוחות הנפש העילאיים והעיליים לטובת יצירת פלטפורמה חדשה, זו שתאפשר לאדם להשתמש בכוחות יכולותיו על מנת לעשות את מה שחשוב… שהוא מהלך רוחני-יצירתי ופילוסופי.

קואן

כמה רגליים יש לדרקון שמולך?

נעורים

תמיד אובדים לטובת הפוליטיקה של הרוח.

ציוויליזציה

המהלך שעינינו ליצור חברה הממעטת בברבריות הסתכם בסופו של דבר במכונת הכביסה של הפוליטיקה של הרוח, זו המלבינה ברבריות מודרנית. ואם להיות חד לרגע, כל מה שלא שם את חירותו של האינדיבידואל כגלגל התנופה הראשוני של היות אדם  הוא ברברי במודע ובמתכוון.

חינוך

היה ונשאר הכלי הלא קונבנציונאלי (מלשון, נשק לא קונבנציונאלי) של הפוליטיקה של הרוח.

רוע

תינוק שנולד להורים יהודים, מוסלמים או נוצרים… הרי הוא יהודי או מוסלמי או נוצרי… וזוהי מהות הרוע.  כלומר אי שירטוט הקו בין תורשה שעניינה מטען גנטי לבין תורשה שעניינה במטען של אמונה, הוא מהותו של רוע.  תינוק הוא תינוק וכך הוא ילד וכך הוא האדם, ישחק לו אדם עם עצמו והעולם ויבחר את עצמו… יהודי, מוסלמי או נוצרי או כל דבר אחר. ובמילים אחרות, את העמודה של דת ולאום בתעודת הזהות יש להשאיר ריקה או לכתוב לא-ידוע… פשוט ממראיתו הרוע, נמצא ושזור עמוק בלב המובן מאליו…

המובן מאליו

הוא סופו של החי במובן שהוא ממפה את אזורי הוודאות העיוורת בנפשו של האינדיבידואל. וודאות היא מהלך מתפתח, שבבסיסו מפצח את המושג וודאות לתצורות מחד, ומאידך מתכנס בין התצורות להלך רוח. זה שביטויו בשפה הוא לכידות פרדוכסלית המתנדנדת בין קצוות מנוגדים לכאורה.

הגיון בריא והמובן מאליו

עצים לא צומחים במהופך, כוסות נשארות נייחות וכשבועטים בסלע זה כואב… הגיון בריא הוא כמו זיכרון של תמונת עולם העוברת לרגע הבא ללא ערעור על תקפותו, כלומר אין סיבה טובה לערער על תקפותו. הגיון בריא הוא סוג של ממשק, המאפשר לאינדיבידואל לפעול בעולם ולהשקיע את מרצו באזורי העניין.  כמו למשל הקו הדקיק העובר בין הגיון בריא למובן מאליו.

הגיון בריא הינו מבוסס, כלומר, הינו סט של אמונות מוצדקות. למרות שבדרך כלל צידוקה של האמונה אינו מוחזק על ידי האינדיבידואל אלא על ידי בנק קולקטיבי אנושי. כלומר, אין לי מערך בדיקה שלם המסביר למה כוסות נשארות נייחות על השולחן אבל ניסיוני הסטטיסטי, ניסיונם של אחרים ותורתו של ניוטון מהווים את הצידוק לאמונה.  הגיון בריא הוא הגיון חי, כלומר מהלך הצדקתו אינו סופי, והערעור הרך על הגיונו הוא חלק אינטגראלי משפיותו.

המובן מאליו אינו שכזה וכשמו כן הוא, כלומר מובן מאליו, ולכן אינו חי אלא הוא חומר מת במובן שאינו נושא בחובו את מהלך הצדקתו ואם כך אינו אובייקט של הרהור וערעור.  המובן מאליו הינו תהליך ההזדקנות של נפש (מיינד) או לחילופין התמעטות הערות.  המובן מאליו הוא האויב הסמוי מן העין וזה כוחו האדיר, ואל נוכחו עוצר האינדיבידואל מבלי משים והופך לאפרוריות היום.

מקצוע

אומנות, דרך ארץ, מלאכה, משלח יד, עבודה, עיסוק, עשייה, פעילות, קריירה, תכלית, תפקיד, זווית, חוג לימודים, יסודי, מאמן, מומחה, מיומן, מקצוען, כשירות, הקפדה, בקיאות…

אמנות

חרות היא אמנות ומקצוע ולא הישג.

דג במלח ותבלינים

חומרים

פארידה (2 ק״ג)

4 קילוגרם מלח גס

תבלינים ( פלפל אנגלי, פלפל שחור, אגוז מוסקט, מקל ווניל, מקל קינמון, זרעי שומר, זרעי קימל, זרעי כמון, פקעת כורכום, פולי קפה)

הכנה

דג שטוף ונקי, מיבשים היטב היטב, מערבבים את המלח הגס עם כמות יפה של התבלינים ומניחים על מגש האפייה משטח של מלח בגובה של 2 ס״מ. ממלאים את פנים הדג בכל סוגי התבלינים היבשים ותופרים את בטן הדג. מניחים את הדג על המלח ושופכים מעל הדג את שאר כמות המלח עם התבלינים, מוודאים שכל הדג מכוסה בערימת המלח. בוזקים טיפות מים על המלח ומכניסים לתנור חם ואופים ב- 190 מעלות כ-45 דקות.

פרוק

מוציאים את הדג, שוברים בזהירות את גוש המלח ומנקים את גב הדג ממלח על ידי הפרדת העור. מפרקים את בשר הדג ומניחים בצלחות.

הגשה

מזליפים מעט לימון ומעט שמן זית ומגישים…

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/08/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8-2/feed/ 0 jddlabs Picture 008 http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/07/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/07/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/#comments Sun, 07 Mar 2010 09:14:37 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=193 ]]>

ככות (Suchness)

ככות היא השער לרגע שתוכנו הוא הכרה.

ככות כהכרה הינה סוג של ידיעה… ישירה, ערומה, שעוקפת תפיסה המעוגנת בשפה.

ככות חושפת לאור התודעה את הקיפול הראשון של מושג החרות.

ככות כתצהירו הראשוני של רגע, פתוחה היא למהלך ההיראות ומכאן מעומת האוניברסאלי והייחודי, עד כדי פרימה ושזירה מחדש.

ככות היא מילה, המצביעה על מושג המצביע על קבוצת רעיונות.

ככות כחוויה ישירה, בא לומר, ללא מתווך, חופנת את ההנאה הפשוטה של הרהור מתמשך ומאספת אל חיקה את הלך הרוח הנספג בשולי הסדקים, אלו המספקים למחשבה את מדבריות החישה מחדש.

ככות כמושג המצביע על שינוי כקבוע אוניברסאלי מתרחשת בקונפליקט עם הנטייה האנושית ליצירת המשכיות, נטייה שפנים רבות לה אך בעיקר מחסרת היא במידת פתיחותו של הרגע.

ידיעה

איך  יודע האמן מתי הציור זורק מעליו את המכחול?

ידיעה (2)

ידיעה מתהווה ברגע, ובהקשר הזה מופיעה בחטף, ומכאן היא אינה מלכתחילית לרגע, ומכאן, ישנם רגעים בהם אין בנמצא ידיעה. ואם סמכות קשורה לידיעה, והרי יש רגעים בהם היד ריקה היא מידיעה, ומכאן ממעטת בתצהיר הסמכות. בא לומר שאין בנמצא ידיעת כל יודע, והחיפוש אחר האושר במובן של ידיעה כוללנית המאספת אל תוכה את סך כל הידע, בטעות קלה יסודו. עולם פתוח המשתנה תדיר בעל כיוון אבולוציוני אינו נושא בתוכו או מחוץ לעצמו את תזקיק הידיעה בהא הידיעה, ולו רק מכיוון שעולם מסוג זה מהווה את עצמו והיווי העולם את עצמו חושף את הידיעה לדינאמיקה של השפעות, ומכאן, ידיעה מתהווה ברגע ואין היא חומר אינרטי ביחס לעולם ואין העולם אינרטי ביחס אליה.

ידיעה מהי?

מי שצפה עמוק אל תוך מחשופה הארוטי של ידיעה יגלה שחמוקיה ואיבריה אינם בנמצא, בא לומר ידיעה ריקה היא מעצמיות, ואם כן, יש לה רק גוף שצורתו ידיעה… שהוא גופי ברגע הידיעה, ומכאן אין יודע ואין ידיעה, אלא הם מתהווים בו זמנית ברגע, ומבעם המשולב אינו נענה לפירוק הגולמני והפוליטי של יודע, ידיעה וידע.

ולכן מי שגורר את סמכותו מרגע לרגע יוצר הוא משך המבוסס רגע אחד של ידיעה, לעומת החיות התובעת את פרוק ההמשכיות לרגעי חיים, ובה הסמכות אינה נובעת ונגררת, אלא מאספת את חיותה מאופיו של הרגע.

ומכאן, מי שדעתו אינה מטלטלת לקצב קיום או אי-קיום הידיעה, סמכותו כולה בינות חרכי עצמו, חלק היא ממנוחת דעתו ויודע הוא את מידת ידיעתו וסוגיה, ובעיקר מהלך הוא את עצמו באופן שבו נולדת ידיעה.

הנאה וידיעה

המרחק בין הנאת היות לידיעה הוא אפס אך המרחק בין ידיעה להנאת היות אינו אפס.

אבולוציה, טענה ומשחק

התופעה האבולוציונית כשפה של מושג החיים בכוליותם ניתנת (ככל חומר) לייצוג סוחף, ואומר ״בשמה״ שטוענת שפת החיים אל מול תופעת החיים הבדידה את היותה חסרה בהגדרה, ואם כך נעדרת ״מה שצריך״ בכדי לייצג את החיים.

המהלך הפילוסופי החי, מהותו אם כך הינה להוליד את הטענה של האינדיבידואל אל מול טענתה של התופעה האבולוציונית. ובמובן הזה, המהלך הפילוסופי סופג אל עצמו את החיים כמשחק ומציב טענה אל מול טענה.  הדרמה הנובעת הינה מימושה של הטענה הגזורה מהמהלך הפילוסופי-ייחודי של האינדיבידואל.

במילים אחרות, המהלך הפילוסופי החי עונה לאבולוציה בכליה היא, סופג הוא את נימיה הדקיקים ועונה לה תוך כדי שהוא מתחמק לרגע ממקומיות הפיתרון ביחס לשינוי. מאסף מהלך זה את סוג הידיעה (אינטליגנציה) המפוררת לרגעים את הטענה שמנגד, תוך אימוץ כליה של אותה טענה.

יופייה של הטענה הוא במשחק אותו היא מרחישה ופותחת בנפשו של האינדיבידואל, ומי שנע לאורך שברירותה של תופעת החיים יתכן וימצא במעמקיה את התנועה של אחרותו.

ככות וייחודיות

החלל המושגי ככות, גורר איתו את ההצבעה על מצבו הטבעי של אינדיבידואל (כהלך רוח), זה הנובע מהכרה ״במציאות כפי שהיא״. ומכאן, ככות כחלל מושגי אוחזת ומשולבת בחלל המושגי שסימנו הוא אוניברסאליות.

אך הכרה ״במציאות כפי שהיא״ היא נוזלית, בא לומר, לא רק שאין לה דפוס קבוע, יש בה מגמות ונטיות וחלקם נובעים ממרקם תפיסת העולם איתו מתכנסים לעבר חופי ההכרה, ואותו פוגשים ברגע הבא.

יתרה מכך, הכרה אינה מערכת סגורה אלא מערכת נוזלית ופתוחה, בא לומר, שהכרה פתוחה היא להתרחבות הראיה, הבוננות והיבט הניסוח.  במילים אחרות, הכרה אינה ״דבר״ סגור, ראה, ״המציאות כפי שהיא״ אלא היא קרוב ורק קרוב… ואין להבין מדברים אלו שיש בנמצא מן מציאות כפי שהיא.

ככות, היא המוצא מהאוניברסאליות בדיוק כפי שהיא המוצא מהסובייקטיבי, מלהיטה היא את צבירת המוצקות של הכוללני (נוזליות) וחושפת את כמיהת החיים לחיים. ובנימיה הדקיקים והשבריריים מתגעש תצהירה של הייחודיות, ולעד תתנדנד… ותחסר את עצלות התנופה.

מהלך החילוץ, ניסוח ובדיקה

כאשר ככות מהירה יותר מהאספות החומר, מתהווה לכשעצמו מהלך החילוץ, הניסוח והבדיקה של יסודות מצרף ההיות. כאשר אי-משמעות משיקה למשמעות ואי ערכיות משיקה לערכיות, כאשר חשיבות משיקה לאי-חשיבות, אז, מתוך המגע בין כל הקצוות כולם נובעת פעולת השיור והזיקוק. כאשר נימי הנוזליות פוערים סדקים בכל דפוסי ההיות, נושרת המידיות אל ליבו של המופשט והרהור שכולו חתחות מהפך את כיווני הצפייה.

מכחול הרצף

כששכך גל המשמעות

יבש נותר הים

צינת הבוקר לא עצרה

והרגש, זה הנקרא הלא-ידוע

עמד מלכת

אספתי קצה לקצה ופוררתי

צפיתי בקוביות הקרח הנאספות להר

ואת אדני הקפיצה קיפלתי

ותליתי בחלל החופשי

עכשיו

בינות תנועה ואי תנועה

הפניתי את מבטי

אל הראיה

גלגלתי את מדרונות המחשבה

אל מבואה

את כד האפר הנחתי למלא ראשי

ושחקתי את מלא היום

בינות רוכלי התודעה

עכשיו

קראתי לדממה

משחתי גופי בשמן

סרקתי שערי

ושכחתי את פעולתי

את כותרת היקיצה הפקדתי

בידי אהובתי

עכשיו

הדממה גררה את החשכה

וראות תנועת הכול בכל

עכשיו

הדממה גררה את

מבדוקי האיון

זעתי ניגרה וגשר

הנחתי אל פתחי האש והקרח

עכשיו

השלם השיר כנפיו

חלקים ודברים הפכו סוברנים

ומכחול הרצף  איין

עכשיו

הסיפורים כולם

נכנסו לשער הקפיצה

שככה השאגה

ותווי הסימנים נוצקו מחדש

כעננים

עכשיו

הדממה

גררה

דממה

אחרי וגם לפני

אחרי הבחירה, ליבתו של איזור המותרות ומהלכה המרצין פוטנציאל למהלך היצירה, מגיע הרגע, נזקק אני לשחרר מעלי את תצהירי הבחירות בין השחור ללבן ואת זיקוקם לרוח. בחירות, צרות מדי באופקיהן וקיומן הפך אנכי ומתרחק,  ביחס למשטחי המורכבות של ריבוי המשמעות ובו הזמניות… אין מהלכה של בחירה משיק יותר למחשבת קיומי.

ובתוך

בחירה מתהווה מרגע המותרות ומהלכה שזור צמתים וחשמל, סכומה של בחירה נעוץ בלב המסתורין והיוויה בסופו של יום צובר מחדש את מלא המותרות, אז שרויים המותרות ברכסי העננים הנושאים בחובם גשם ויובש בו זמנית.

החלפתי

החלפתי את עוצמת הכוונה ברכות אי ההסדרה.

מחוות המת לחי

נאספת מאין מציאות

וכולה ג׳אז

ירקתי את גרעין הדובדבן

מחוות החי למת

ירקתי את גלעין הדובדבן

וכולו ג׳אז

מעולם לא הייתה דממה

וויטל טונה של אחרי הים

חומרים

נתח שייטל של עגל חלב

טונה משומרת ומשובחת

צלפים

מיונז (רצוי לעשות)

מלפפונים חמוצים

עירית

שלוט

בצל

ירקות שורש

הכנה

הכנת הנתח: מניחים ירקות שורש (סלרי, פטרוזיליה, גזר, כרשה, בצל ושום) בסיר, מוסיפים אגד של ירוקים טריים (שמיר, כוסברה, פטרוזיליה) ושקית תבלינים יבשים (פלפל שחור, פלפל אנגלי, קימל), מוסיפים כ-3 ליטר מים ואת נתח השייטל. מביאים לרתיחה, דואגים לקפות את הקצף ומבשלים כשעה ומחצה על אש בינונית. מוציאים את נתח השייטל ומניחים בצד, מסננים את הנוזלים (ניתן לעשות קונסומה).

הכנת מיונז: מפרידים חלמונים וחלבונים של שלוש ביצים, מניחים את החלמונים במעבד מזון, מוסיפים 2-3 כפיות חרדל, כפית סוכר לבן, כחצי כפית מלח, 1-2 כפות צלפים. מפעילים את מעבד המזון לחצי דקה על מהירות גבוהה עד שהכול הופך למרקם אחיד ויציב. מתחילים להוסיף שמן (קנולה או תירס) בזמן שמעבד המזון עובד, מזליפים באיטיות עד שהכמות משלשת את עצמה והופכת ליציבה. מתחילים להוסיף את חלבון הביצה (ביצה אחת) מנה (ככפית) בכל פעם עד שהמרקם משתנה ליציב ואוורירי. מזליפים כף לימון סחוט, מפלפלים ומתקנים תיבול.

הכנת הטונה: מוציאים מהקופסא את נתחי הטונה ומפרקים עם מזלג עד שכל הטונה מפוררת היטב, מוסיפים כשליש כוס מיץ לימון, 2-3 כפות צלפים, כחצי כוס מלפפונים חמוצים קצוצים קטן קטן, שליש כוס שלוט קצוץ דק ושליש כוס עירית קצוצה. מוסיפים לתערובת את המיונז ומקפלים עד קבלת מחית אחידה.

פריסת הנתח: לאחר שהנתח התקרר והגיע לטמפרטורת החדר, פורסים לפרוסות דקות.

הגשה

על קערת הגשה שטוחה וגדולה מסדרים את פרוסות הבשר, מורחים על כל פרוסה כמות נדיבה של הטונה-מיונז, מזליפים טיפות לימון וזורים עירית קצוצה וקוביות קטנטנות של לימון (אפשר כבוש בפפריקה).

ליד

מצוין עם בירה, באגט וחמאה וגם וואסאבי יכול להועיל…

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/07/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/feed/ 0 jddlabs Picture 012 http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/06/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/06/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/#comments Sat, 06 Mar 2010 10:29:36 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=189 ]]>

הקצאת משמעות

האדם כחיה של משמעות הינו בראש ובראשונה חיה של סיפוריות, בא לומר שאין סיפוריות ללא משמעות ואין משמעות ללא סיפוריות. במובן זה, סיפוריות כפעולה הנרטיבית של נפש האדם, מניעה ומארגנת את החומר הנקרא משמעות.  אך החומר הנקרא משמעות אין לו קיום עצמאי ובלתי תלוי, בדיוק כפי שסיפוריות אין לה קיום עצמאי ובלתי תלוי במשמעות. הקצאת משמעות היא פעולה סיפורית שהנרטיב שלה מכוון אל הצעד הבא הנובע (התפתחות) ומכאן חותר תמיד לארגון של משמעות המקפל מנוף בתוכו.

גורם-מאיץ, קפיצה אינטואיטיבית, עין הסערה, צל של הכרה ומשחק כוחות.

ההיבט הכאוטי של נפש (מיינד) או הרגישות לתנאי התחלה חושף דינאמיקה שכולה עניין. הכול יכול להוות גורם-מאיץ לתוצא בלתי צפוי הטומן את מידת ההפתעה כחלק שאינו נפרד מהרגע.

גורם-מאיץ פנימי או חיצוני יכול להרחיש את הנפש (מיינד) לידי התהוותה של קפיצה אינטואיטיבית. הדר יופייה של הקפיצה האינטואיטיבית צף מעל מנעד סוגי התוצאים הבלתי צפויים. ועם זאת, הקפיצה האינטואיטיבית לבדה אין בה בכדי לספק את רוחו של האדם התובע מעצמו את מחיקת הקו (ואם כך איחוי) בין ידע, אופן הידיעה והיות (ישות).

יאמר מיד שתהליך המיטביות (אופטימיזציה) של הרגישות לתנאי התחלה, תובע מנשאו את להט החתירה וחוש הכיוון.  אך מעל לכול, תהליך המיטביות של הרגישות לתנאי התחלה מהדהד עם הלך רוח, זה שאינו מתכתב עם וודאות דטרמיניסטית ולא עם מעשיות צחורה המונעת מעצמה את ריצודם הפראי של נימי הדמיון.

היוונים הגדולים הניחו זר של עלי דפנה על קשת הפליאה, הלך רוח זה ערער את יציבותו הבלתי מתפשרת של הידע הפקידותי והפגיש אותם מחדש עם עצמם ועם העולם.  העיון בטבע של פיתגורס מזמן הלך רוח שמידת עדינותו ורכותו (אצילותו) מקצינה את הרגישות לתנאי התחלה.

איכות של ארגון-עצמי ביחס לעיון בטבע נמדדת ברגישות לתנאי התחלה מחד, ומאידך, בהליך הברירה (סלקטיביות) והסתגלותה של תודעה.  בא לומר, שהריקוד עם ההיבט הכאוטי  והמבע המשולב והדינאמי של חיות ערה מתבטא בהלך רוח הממיס וודאות דטרמיניסטית לידי בגידה ביציב.

הלך הרוח שכולו תשוקה המאספת את הלא-ידוע אל קשת המידיות, הלך הרוח המותח את מיתר המסתורין החוצה וודאות, הלך הרוח המהפך אי-ידיעה לידיעה וידיעה לאי ידיעה, הלך רוח זה ספוג הוא בחיים, ומכאן מאפשר הוא את המפגש החושפני של החי והחיים.

הלך רוח זה הוא המאהב הבלתי נלאה של הרגישות לתנאי התחלה ותוצאו הבלתי צפוי, לרגעים, מאפשר את קפיצת האינטואיציה. ופקיעתה של זו, מציפה בנפשו של האינדיבידואל את צליל היופי ומניפת האפשר.

הדרמה של חלקות

הקפיצה האינטואיטיבית בחלק נרחב מהמקרים הינה צל של הכרה אפשרית, בא לומר הצל מסמן את נוכחותה הקרובה עד כדי פסיעה אחת של הכרה. ההתחקות אחר הצל יכולה להוביל אל תצהירה הפשוט והמופשט של הכרה, אך התחקות זו נתקלת באי-חלקות.

הדרמה הפנימית שעניינה התמרה של אי-חלקות בחלקות תנועת הנפש (מיינד) קשורה בעבותות להלך רוח  (מצב). הלך רוח כמשזר של נפש (מיינד) ניתן לקרוא כארכיטקטורה של חלל והקומפוזיציה הדינאמית שהוא מאפשר.  חלקות במובן זה קשורה ביחס ישר עם הלך רוח עילי האוחז בחלל שאינו מתמעט אלא מתרחב בעמקותו.

הלך רוח זה המתנדנד בין התכווננות לאי-התכווננות, מאפשר את צמצום המרחק (האידאי) בין הקפיצה האינטואיטיבית כצל של הכרה, להכרה ואת ההתחקות אחר הצל עד היעלמו.

ב״סיבות הגדולות״ של אי-חלקות תנועת הנפש (מיינד) יש למנות גם את משחק הכוחות שהקפיצה האינטואיטיבית מרחישה ומהווה גורם-מאיץ לה. מכוון אני במילים אלו, כמובן, אל מה שמשתמע ונובע מקפיצה אינטואיטיבית ביחס לדינאמיקה של תאור עצמי כמרקם החי של יצירה-עצמית.

במילים אחרות, הדבר שמשתמע הוא פתח לשינוי קווי המתאר של התיאור העצמי. פתח לשינוי מסוג זה, מעורר את התודעה מחד אך מאידך מביא אל הזירה כוחות הנעמדים על רגליהם האחוריות.  בא לומר, שהמהלך של יצירה עצמית חובק אל תוכו לא רק את המובן של יצירה, אלא גם את מובנו של שינוי כשירוש (עקירה משורש) ומכאן, אין יצירה עצמית ללא מיסוס.

המהלך שעינינו מעבר מאי-חלקות תנועת הנפש (מיינד) למצב הולך ומתגבר של חלקות התנועה, דורש הוא את קבלת פעולת השירוש כחלק אינטגראלי בתהליך יצירה-עצמית והחיים בכללותם.

פרקטיקות רוחניות לא מעטות עוסקות ועסקו בניסוח האימון העצמי המקרב למצב החלקות של תנועת הנפש (מיינד).  אך פרקטיקה רוחנית (אימון) לפני היותה אוניברסאלית (כוללנית) חייבת היא את מידת הייחודיות והאורגניות וההסתגלות המתמשכת להשתנותו של האינדיבידואל.

במילים אחרות, פרקטיקה רוחנית (אימון) הינה רמז ותו לא, לפיתוח פרטי של פרקטיקה רוחנית שהינה בהגדרתה ייחודית, אורגנית ומסתגלת. ורצויה לה מידתו של מהלך המיטביות (אופטימיזציה) של רגישות לתנאי התחלה.

אמנות וחלל מושגי

השאלה 'מהי אמנות'? כרוכה בשאלת ה'מה'? בשאלת ה'איך'? ובשאלת ה'מי'? והגישה הרווחת המבחינה ומפרידה בין מה, איך ומי, ממעטת היא בנופי המכלול האינטראקטיבי והמשולב, לטובת ברק האור של החלקיק.

אינני רומז בדברי על העימות ההיסטורי בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, ובין הגישה ההוליסטית לפעולת הפירוק וההעמדה, אלא למיעוטה של השפה ביחס ל״תקריב-חי״. המבע המשולב של מה, איך ומי, תקריבה החי של נפש (מיינד), מסמן את היותו פתוח לשינוי (התפתחות) מחד, ומאידך את תדירות השתנותו כחלק אינטגראלי של הדינאמיקה של מבע משולב.

מזווית אחרת, מבע משולב ופתוח כמו נע על גל השאלה שאינה קורסת לנוכח חופי מוצקות התשובות. ואם ארחיק לכת לרגע, ואאסוף את דברי לכדי תצהיר, אומר, שאמנות כמו החיים כוללת היא בתוך עצמה את פעולת ההפריה בין מה, איך ומי.

אמנות וחלל מושגי (2)

מושג (קונספט) הינו מקום, מרחב וחלל לפני שהוא ״יש״ תיאורי. כמקום, מושג הינו אופק למהלכם של מחשבה ורגש, ובמובן זה המרחב של מושג הינו פלסטי.

״מידתם״ של חללים מושגיים שונה היא מהאחד לשני במובנים רבים, והסימן, ראה: אמנות, פילוסופיה או מדע, כחללים מושגיים נושאי סימן, שונותם היא בראש ובראשונה שונות בין סימנים ומידת דמיונם היא בהיותם חלל מושגי.

אמנות אם כן היא חלל  בו מונפש נרטיב, זה המכנס את המחשב-רגש, בא לומר, שבבסיסם חללים מושגיים מובדלים על ידי סימנים הגוררים נרטיב -  זה היוצר קומפוזיציה דינאמית של יצירי-רוח, טבע האדם, מיומנויות, תפיסה והצבעה על אופיו של החלל.

כל חלל מושגי, כאילו מושך… גורר… קומפוזיציה מסוימת של כוחות נפש (מיינד) לביטוי, פעולה ומחשבה. במובן הזה כל תקופה מטביעה את חותמה על ידי מטבעות המושגים שהיא מטביעה, ומכאן יצירת חלל של עניין דרכו ואיתו נפש האדם מתפתחת.

אמנות וחלל מושגי (3)

חלל מושגי, כיציר רוחה של נפש, ניתן לתארו כערוץ (כמו נחל) או תוואי בתוכו זורמים המחשבה והרגש. כל ערוץ – חלל מושגי, נמצא במצב של אינטראקטיביות עם המחשבה והרגש. מידתו של חלל מושגי נמדדת אם כך, ביחס להתפתחות המחשבה והרגש, ומכאן השתנות תוכנו של החלל המושגי.

אופיו של החלל המושגי, ובהקשר זה אמנות, נקבע על ידי הקשר העל הנצמד למושג, הקשר העל הנצמד לחלל מושגי, משפיע גם על אופי המחשב-רגש וגם על אופי החלל.

הקשר העל הנצמד לחלל המושגי, הינו רצף של ״נקודות״ (סימבולים) המהווים את תצורתו של החלל, ומסמנים בכך את אופיו של החלל.  קשירתן של ה״נקודות״, ראה, סימבולים, הבאים מעולמות שונים (מימדים) לכדי רצף, יוצרת את ההקשר הרגעי של נפש (מיינד).

מבעו של הקשר העל הינו רשת אפשרית (פוטנציאלית) של יחסי משמעות, וזהו בעצם התוכן של חלל מושגי. תוכן המתגלם לתצורות של יחס-משמעות בעקיבות לתנועתו של המחשב-רגש, זה היוצר בפעולתו בועות של הקשרי- משמעות.

שאלות ה'איך'? 'מה'? ו'מי'? הן לטעמי שאלות ביחס לסוג ואופי התנועה של המחשב-רגש, ובמובן זה השאלה 'מהי אמנות'? מניעה מחד את התנועה ומציתה מאידך את הרשת, ויוצרת מצבים אפשריים של התארגנות תיאורית (יחסי משמעות).

אמנות וחלל מושגי (4)

כתובתו של החלל המושגי (הקשר העל) מה היא בעצם?

הקשר העל הינו רצף של סימבולים, כאשר סימבול לכשעצמו הינו מראה-מקום למשמעות. ובהדגשה, סימבול, לכשעצמו, הינו ״רק״ מראה-מקום למשמעות.  הצטרפות הסימבולים הבדידים לכלל מצרף לכיד – רצף הסימבולים, היא זאת המהווה את המשמעות.

הקומפוזיציה של רצף הסימבולים הינה הנרטיב – ארגון המשמעות ליחסי משמעות, ובמובן הזה, נרטיב הוא העיקרון המארגן המפעיל את ההקשר. הקומפוזיציה של הרצף מהווה (ברגע) מציאות תיאורית וברת תיאור, היכולה לגרור היסטוריה ומחשבה ולהביא אותם לידי מתח של השראה.

כל הקשר-על ביחס לחלל מושגי, ראה, רצף סימבולי, וכל נרטיב, ראה, קומפוזיציה של הרצף, הינם ייחודים. אמנות, כחלל מושגי, אין לה כתובת אחת – הקשר על, אלא מנעד מתפתח של הקשרים אפשריים, ואין לה נרטיב אחד, אלא מנעד מתפתח של נרטיבים אפשריים.

אמנות וחלל מושגי (5)

חלל מושגי הינו הצעה ליצירת הקשר, הרבה לפני שחלל מושגי הינו תלוי הקשר. כך שכתובתו של החלל המושגי אינה קבועה, אלא משתנה לאורך ולרוחב תנועתם של גלגלי ההיסטוריה. את ההיסטוריה כותבים יחידים, ומכאן חלל מושגי הינו הצעה לאינדיבידואל לנסח את ההקשר ומכאן את עצמו.

אמנות, חלל מושגי ותקשורת

מהלך תקשורתי אם כך דורש את חילוץ ההקשר והכרה בייחודו של הנרטיב.

אמנות, חלל מושגי וחופש המחשבה

חופש המחשבה ביחס לחלל מושגי, יש לו מספר ממדי התייחסות.

הראשון, אינטראקטיביות עילית מופשטת בה נפגשים אופי המחשבה ואופי החלל המושגי.  ומכאן הנושא הוא אופי המחשבה ואופי החלל.

השני, אינטראקטיבי התפתחותי, וענינו תנועת המחשבה ביחס לרשת הפוטנציאלית של יחסי-משמעות.

השלישי, אינטראקטיבי פילוסופי ומכאן המהלך הפילוסופי (תמונת עולם) הנשזרת דרך נקודות ההיחקרות והיחברות של חללים מושגיים.

הרביעי, אינטראקטיבי אמנותי, ראה, המהלך היצירתי המגיע אל תאור בדרך עוקפת שפה.

והחמישי, אינטראקטיבי אופנתי ואם כך היסטורי, וענינו בסך השפעת הזמן והמקום על החלל המושגי והנרטיב.

אמנות, חלל מושגי ושיקוף עצמי

חלל מושגי משמש ככלי להרחבת היכולת והקיבולת של שיקוף עצמי ומכאן תיאור עצמי. במילים אחרות, חלל מושגי הינו ״אובייקט״ של שיקוף עצמי, כאובייקט הוא  יוצר מרחק בין שיקוף לעצמי ובין עצמי לשיקוף.

הפלות

במרכז הדיון הציבורי ההולך ומקצין נמצאת… האישה, לא הנשמה והניצוץ, לא רצח ואמירת הן ולא לחיים, לא הדמוקרטיה וזכויות האדם, לא שמאל וימין, לא אתיאיסטים ודתיים, לא בריאתנות ולא אבולוציה. הפוליטיקה של הרוח, בהקשר הזה כמו בכל הקשר אחר, עניינה אחד, הפעולה האלימה שבמהותה חוזרת ומפילה את האדם מהמרכז. בכל מקום ורגע, בו בחירתה של האישה מוצאת מידה דרך הפוליטיקה של הרוח, מתרחשת ההפלה היחידה… זו המפילה את האדם ומניחה במרכז את הפוליטיקה של הרוח.

פוליטיקה של הרוח

אוחזת הפוליטיקה של הרוח בין שיניה בקלף אחד ופנים שונות לו, הפן הראשון, אוניברסאליזם המניח את האינדיבידואל על הספסל של בקט, בהמתנה לרגעי החמלה של הקתרזיס. השני, אי-התערבות במהלכו של ״הטבעי״, זה האפוף בערפל אסתטי-מיסטי. ומכאן, הפוליטיקה של הרוח תובעת לעצמה את ניצחון הכוח על הרוח, כך היה וכך יהיה…

אך יש להבין דברים אלו כהווייתם. בא לומר, הפוליטיקה של הרוח איננה שם… מעבר לפינה… ובמרכזו של העולם, הפוליטיקה של הרוח בנפשו של האינדיבידואל מתרחשת. ומכיוון שפוליטיקה של הרוח לא תעלם מהעולם, מי שנלחם בחוץ, גם הוא ״חוטא״ בפוליטיקה, ובעצם, בתעתוע.

עולם הצללים של הפוליטיקה של הרוח, כולו מתרחש תחת קרני השמש הבוהקות, וזו מהות כוחו, ובמובן זה אין ולא יהיה חדש תחת השמש. רומז אני בדברי לכך שהמשחק עם הפוליטיקה של הרוח כולו מורחש בשדה תודעתו של האינדיבידואל.

ולוואי, שיתיישב לו האדם, האינדיבידואל, לשולחן המשחק, ויניח את רוחו אל מול תעתוע הכוח, ואם ישכיל לחלץ את הבנת עצמו, תתפורר מעצמה מערתו של אפלטון… ארמונה היחיד של הפוליטיקה של הרוח.

האדם במרכז?

כל תוספת, מן הסתם, מסיטה היא את האדם מהמרכז… וכאן מתרחש הדיון הגדול… כלומר, ברגע שאני מצרף ולו רק תמונה להצהרה, הסטתי את אמירתי למצב שבו העולם במרכז. כלומר, או שאין אני מצרף מעבר לנוכחותי שום דבר ביחס להצהרה, או שאני מצטרף ומסיט ואם כך מצרף תמונה.

אתיקה

האתיקה תמיד נישאת על גבי שאלה ומכאן ההצהרה על מחויבותה לאוטנטיות, והשאלה היא תמיד שאלה לגבי מיקומה… לפני… אחרי או עם….

מבע-משולב (?)

או שהדממה היא נוכחות היות פעולתי בעולם וכעולם, או שהדממה ונוכחות היות פעולתי קשורים אך שונים – התנדנדות אינטראקטיבית. או שמצרף אני גם את המבע למשפט היותי, ומכאן, מבע משולב.

מרק יוגורט

חומרים

יוגורט

מלפפון ירוק

2 שיני שום

שמיר

פטרוזיליה

כוסברה

נענע

צנון

לימון

מלח

פלפל שחור

שמן זית

פרג

הכנה

קוצצים את כל הירקות לקוביות קטנטנות, יותר קטן יותר טוב. יוצקים יוגורט על שלל הירקות הקצוצים, זורים מלח ופלפל שחור טרי, מספר כפות שמן זית, ומערבבים בעדינות. מניחים במקרר עד שהכול צונן.

הגשה

יוצקים לקערה עמוקה את מרק היוגורט וזורים מלמעלה פרג (או שומשום) ומזליפים מספר טיפות של שמן זית.

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/06/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/feed/ 0 jddlabs Picture 002 http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/05/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/05/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/#comments Fri, 05 Mar 2010 08:20:22 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=185 ]]> חשיבותה של חשיבות

באחד מסרטיו של חודורובסקי נפגש גיבור הסרט, ילד כבן שש, עם גיבורו, בדמות האביר שהציל את כפרו מעולם של חבורת בנדיטים. האביר עולה על סוסו ומתכוון להפליג אל האופק, אך הילד אוחז ברסן הסוס ואומר לאביר: קח אותי איתך… אני רוצה להיות כמוך. האביר מסתכל על הילד הקטן ממרומי האוכף ואומר לו: לא… אתה לא רוצה להיות כמוני, אתה רוצה להיות כמו אמא… אך הילד מתעקש… אני רוצה להיות כמוך…

בעולם של קישוריות צפופה מצטמצם המרחק, ומאפשר לאינדיבידואל לקחת קצת או יותר מכל דבר.  הנגישות של העולם החדש ממקמת את מיקוד החשיבות באופן שמייתר אותה, השפע בא על חשבון המיקוד.

לפני שנים רבות ישבתי באולם קולנוע קטן והצטרפתי לשיעור בהיסטוריה של הקולנוע. לאחר הקדמה קצרה מילאו את המסך הצלילים והתמונות של ״זיכרונות״ של פליני. כשהסתיים הסרט מצאתי את עצמי לאחר כרבע שעה ישוב לבד באולם ורק אז הבנתי את עוצמת החוויה. המחשבה הראשונה שהתפקעה בראשי לאחר שהתחלתי במסע חזרה לעבר חושי הייתה… אני רוצה להיות כמו פליני.

מיקוד החשיבות ולעומתה הפיזור ההומוגני של חשיבות הם בסופו של יום שני צדדיו של אותו מטבע, ויאמר מיד שההרמוניה בין שניהם או ההליכה על קו הגבול המאספת את שני העולמות לכדי יחידה אחת, יש בה מן המיטביות.

הילד הקטן של חודורובסקי עלה על הסוס והפליג עם האביר אל מעבר לאופק, ואילו אני המשכתי לשבת באולם הקטן ואספתי אל פליני את גודאר וטארקובסקי. הם היו המסדרון הווירטואלי אל מעבר לעצמי, אל המסתורין של האפשרות ליצור את עצמי.

ההליכה הנמנעת בעיקרון, אך לא בפרקטיקה, מהתכנסות הנסגרת על עצמה, באשר לאחד מהקצוות, ראה, מיקוד החשיבות מחד, ומאידך פיזור הומוגני של חשיבות, היא בסופו של יום הקלף היפה יותר.  כוחו האדיר של ״אני רוצה להיות כמוך״ אין שני לו, ותובע הוא מנשאו את מעברי הסף אל מעבר לגבולותיו. בעוד פיזור הומוגני של חשיבות מייצג הזדמנות לעושר הנעשה נגיש על ידי הצטופפות הקישוריות.

אני עדיין זוכר את הסצנה בסרטו של גודאר… בה ז׳אן פול בלמונדו יושב על ארגז בינות לגלי הים אל מול שלושה חיילים אמריקאים ומתאר להם עם מטוס מנייר במשך שתי דקות את מוראות המלחמה. ראיתי את הסרט קצת אחרי שראיתי את ״אפוקליפסה עכשיו״ של קופולה. גודאר, בסצנה של שני דולר אמר יותר מאפוקליפסה, כלומר חדר בנפשי עמוק יותר וחפר בתוכה נרטיב אחר.

מיקוד החשיבות כמסוע התשוקה הוא מבואה של התפתחות המחשבה הערה, זו הטומנת את המעבר ל..,   עמוק אל תוך מחשוף הרגע. עוצמתו הממגנטת של מיקוד החשיבות כמסוע התשוקה הוא נסיבות הנפש (מיינד) המקפלים את המרחב במובן הציורי של ״קפיצות דרך״ מחד, ומאידך, מחליקים את קיפולי המרחב השיקופי עד פשטותו.

מיקוד החשיבות

לדינאמיקה של תיאור-עצמי יש קווי מתאר המגולמים (בחלקם לפחות) לכדי הדימוי-העצמי, או לחילופין, שומר הסף של קווי המתאר הוא הדימוי העצמי.  מיקוד החשיבות כמסוע התשוקה מתנסח כמסדרון ווירטואלי בנפשו של האינדיבידואל אל מעבר לקווי המתאר. מסדרון ווירטואלי זה מעגן לכלל נגישות את המהלך של יצירה-עצמית החוצה תדיר את קווי המתאר ומנסח אותם מחדש.

חשיבותה של חשיבות (2)

מיקוד החשיבות במילים פשוטות הינו גשר בינינו לבין עצמנו דרכו ניתן לאסף את התפתחות המהלך של יצירה-עצמית. זו המייצרת את שלל המסדרונות הווירטואליים (בינינו לבין עצמנו) ומנפישה דינאמיקה חיה של יצירה-עצמית.

טאנטרה

המחשבה הטאנטרית משתמשת בכל דבר, ובעיקר בגוף הרגש כמסוע הקפיצה אל מעבר לתצהיר הזהות של ה״אני״.

״תשוקה דרך תשוקה״, כייצוג של המחשבה הטאנטרית טוענת בפשטות, שהדרך אל מטווה כוחה של תשוקה, והפשטת הכוח ממלבושי הפרסונה עוברת דרך תשוקה. רגע המעבר בין תשוקה… לתשוקה, הוא הרגע בו פוגש האינדיבידואל בנפשו, מחד, את תצהיר זהותו, ומאידך, את הטוטאליות של תשוקה, ואם כך את העדר קווי הזהות. רגע המעבר, מניף ומציב את האינדיבידואל בפני מעלת הבחירה וחושף את ערום פתיחותה של תשוקה ואפשרות היותה ״כוח-טבע״ ער, ואופן היות. ואם כך, פותח את התשוקה לכלל היותה כח אלטרנטיבי לארגון עצמי המבוסס זהות.

במילים אחרות, המחשבה הטאנטרית מייצגת אפשרות של החלפת מקומות… תשוקה דרך תשוקה, החלפת המיקום במקום.  בא לומר, מיקום, שווה לזהות, זו שעיסוקה בהסדרת מערכת היחסים עם העולם ומכאן מקומה בעולם. ואילו, מקום, שווה לחלל המתרחב ומעמיק, ביחס ישר למצב הנפש (מיינד) כהלך רוח מדיטטיבי. הווה אומר, פעילות העל של נפש (מיינד), שיקוף-עצמי, היא המפסלת  מקום כמרחב.

יש לזכור לפני שמהרהרים על הפרקטיקה, שהמחשבה הטאנטרית גוררת איתה את המושג מדיטציה מחד (בא לומר שזהו עניין פנימי),  ומאידך, היא (המחשבה הטאנטרית) יציר-רוח של מצב תודעה המבוסס הכרה.  בא לומר, שהפרקטיקה של המחשבה הטאנטרית דורשת את מידת הזהירות והחכמה.

רוב הפרקטיקות הרוחניות יש לזכור, נוסחו ״אחרי״ ולא ״לפני״. כלומר האדם שניסח אותן והגיש אותן לעולם, לא בהכרח השתמש בהן בדרכו שלו, אלא ניסח אותן לאחר שגיבש מחדש את מהלך רוחו.  ומכאן, מידת הזהירות. וגם מכיוון שרוח הדברים בעולם של היום דוחפת את האדם לגישה הממהרת לאחוז בפרקטיקה דרך ״האיך״ ולא דרך ציר ״המה״. במילים אחרות, הפרקטיקה של מדיטציה אינה מדיטציה, כמו שהפרקטיקה של טאנטרה אינה טאנטרה, אלא  ייצוג אפשרי של פסיעות.

המחשבה הטאנטרית במהותה ענינה בפסיעה לעבר הכרה מלאה של ריקות עולם התופעות ותופעת הריקות. הפסיעה לעבר הכרה החורגת בשפתה ממשפטי התפיסה מחד, ומאידך, מתגבשת לכלל מבנה ער ופתוח להתפתחותה של התודעה, פרקטיקות רבות לה,  והמחשבה הטאנטרית היא אחת מהן.

המחשבה הטאנטרית באה לעולם זה מזמן, ומכאן שהפרשנות העכשווית של המחשבה הטאנטרית חייבת מחד את הסתגלותה של הנפש (מיינד) של העת הזאת למחשבה הטאנטרית, ומאידך, את הסתגלות קווי המחשבה הטאנטרית לנפש (מיינד) של היום.

קווי הסתגלות אלו שונים הם במהותם, הראשון, הסתגלות הנפש של היום לקווי המחשבה של הפרקטיקה הטאנטרית תובעים מהאדם לשחרר מעט את משקל הנטיות של התקופה המודרנית, על מנת להתאים מהירויות עם סוג המחשבה הזאת. ומצד שני, היא דורשת פרשנות מודרנית המרחיבה את קווי הפרקטיקה על ידי גרירה פנימה של מושגים שלא היו בנמצא בתקופת לידתה של המחשבה הטאנטרית.

מושגים כמו כאוס ואבולוציה לא היוו גורם ברגע פסיעתה של המחשבה הטאנטרית אל העולם, וכאשר גוררים אותם אל הפרקטיקה, מאפשרים לידה, לא רק של פרשנות מודרנית, אלא גם אבולוציה של המחשבה הטאנטרית.

צורות

צורה אינה סגורה אלא היא פתוחה, בא לומר, ש״הקבוע״ של צורה הוא היותה ברת-חלוף. אין לצורה נקודת יחוס פנימית, עצמאית וקבועה, עצמיות הצורה היא הצורה,  ומכאן, צורתה של צורה היא השתנות. צורה אינה פתוחה אלא היא סגורה, בא לומר, ש״הקבוע״ של צורה הוא שימור של ארגון-עצמי, כלומר, לכידות זיהוי ושימור מצרף המאפיינים.  צורה אינה פתוחה לגמרי ואינה סגורה לגמרי, בא לומר, שצורה היא תהליך דינאמי אינטראקטיבי המתנדנד בין קבוע פתיחותה, קבוע השתנותה וקבוע שימורה כארגון עצמי.

פרשנות אבולוציונית

נע ונד הפילוסוף בין רגעי העדות לשורשי המחשבה ועקבותיו פרשנות אבולוציונית של עצמו. מחזר את עצמו לפתחי ה״אחר״ ולא מבחין בהבדל וכשמתפרץ ההבדל יודע הפילוסוף שנעוץ הוא בשורשי המחשבה.

איחוי

ערות מתפתחת והתפתחות ערה – הסבל מתמעט עד כדי אינפיניטיסמאליות למרגלות מצב הערות, אך מצב הערות הינו המבוא לדינאמיקה איטראטיבית שפניה ופסגותיה הם אבולוציה של תודעה ותודעה אבולוציונית.

איחוי (2)

מחוץ לעולם ועם זאת בתוך העולם אך שלא מדפוסו של העולם.

מחוץ לעולם – הליבה הראשונית והנוזלית, זו שאינה נענית לשום מטאפורה ושכל המטאפורות משחרות לפיתחה.  הליבה הראשונית מרוקנת כל מטאפורה מהעולם אותו היא גוררת ומאפשרת לתנועה בין המטאפורות לגרור את הנאת המחשבה.

ועם זאת בתוך העולם – הדינאמיקה האיטראטיבית מהותו של טבע התודעה הגוררת אל תוכה את רשת הסימבולים ובאה אל מעשה מרכבת התיאור, יצירת המטאפורה המאפשרת הפצה מתפרצת של טבע התודעה.

אך שלא מדפוסו של העולם – תהליך ההשלה של הקונצנזוס (דפוסו של העולם) בתואם עם יצירת מטווה האריגה – הנרטיב, זה המאפשר את יצירת האלטרנטיבה לקונצנזוס – התנועה שאינה עוצרת בין מטאפורות.

אי הסדרה

הפרדוכס הקיומי האנושי פנים רבות לו, אחת מיני הינה מצד אחד הנטייה המחויבת  להליך ההסדרה המאפשר מיטביות ביחס לאינטראקטיביות בעולם ומצד שני, הגמישות הנדרשת ביחס לטבע הכאוטי, הבלתי צפוי והמשתנה תדיר של הכול.  ובעוד הנטייה להסדרה מקודדת ומושרשת, המהלך אל עבר הגמישות נזקק לכוחות רבים על מנת להפכו לנטייה ״טבעית״. ומכאן המהלך המוביל להסדרה-פתוחה, זאת שאין בה קונפליקט בין הסדרה לגמישות, נדרש ל״אחרות״ של אי-הסדרה. ה״אחרות״ היא זו המאפשרת לאינדיבידואל להציץ ולהפוך בפרדוכס עד שאינו מפריד בין היחיד לחיים כפי שהם. ״אחרות״ אי ההסדרה המנוסחת לכלל אופני ההיות של היחיד היא זו הטווה יצירתיות אל תווי פניו של הפרדוכס, כך מוצאת הגמישות את המדיום (יצירתיות) שאינו נענה לנוחות המונוטונית של החזרה על הסדר הקיים.

טרטר של דגי ים

חומרים

5 פילטים של דגי ים שונים (פארידה, דניס, טונה אדומה, סלמון ואינטיאס)

ביצים של דג מעופף

ביצים טריות של תרנגולת ממש חופשייה

וואסבי

פטרוזיליה

לימון

בצל אדום מתקתק

מלח גס

פלפל שחור

פרנו (אפשר גם אבסינת)

שמן זית

שמן שומשום

פרג

שומשום

הכנה

קוצצים דק פטרוזיליה, לימון לקוביות קטנטנות ובצל, יוצקים כף שמן זית וכפית שמן שומשום.

קוצצים את הדגים לקוביות קטנות ומערבבים ביניהם בעדינות, מוסיפים מספר כפות של שומשום ושתי כפות של פרג, ומפלפלים.

הגשה

מניחים תבנית עגולה על צלחת שטוחה, מניחים שכבה (כסנטימטר) של הירקות הקצוצים, מעליהם מניחים שכבה (כשני ס״מ) של הדגים הקצוצים, יוצקים כפית של פרנו או אבסינת, זורים מלח גס, ומניחים צהוב של ביצה מלמעלה וזורים מספר גרגירי פרג.

מסירים את הכלי העגול בעדינות ומגישים…

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/05/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/feed/ 0 jddlabs Picture 004 http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/04/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/04/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/#comments Thu, 04 Mar 2010 10:53:19 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=181 ]]>

יתרון העיוורון

אבולוציה המבוססת ברירה טבעית עיוורת היא ל״צעד הבא״ הנובע מהפיתרון שהתהווה ביחס לנסיבות ההכרח והכרח הנסיבות.  ״הצעד הבא הנובע״, לא רק שאינו משרת באופן ישיר את הדינאמיקה, אלא שמבחינת הברירה הטבעית (אם ניתן להתבטא כך) הינו עודף מיותר, אך עודף מיותר זה, הוא זה ההופך לצעד הבא ומשנה מלשון תמורה את מהלכה של אבולוציה.

נרטיב ומשחק

נרטיבים של משחק הם אלו המשחקים עם המושג, ובשפה אחרת, נרטיב הוא הכלי העורך את מושג המשחק לידי גישה.  בבסיס הראשון, משחק הוא אמצעי המשרת משמעות ונישא לעבר מטרה,  כלומר, התחביר של הנרטיב מניח קו בלתי עביר בין זה שמשחק למשחק. בבסיס השני מונח מתאם בין העצמת היכולות לתמורה נושאת משמעות, ומכאן כל הרפתקאות המצוינות. בבסיס השלישי, המשחק לכשעצמו הוא מהות העניין, ומכאן התפתחות המשחק ויכולת המשחק הוא הוא המשחק.

אנטרופיה ונוכחות או, התנדפות והתעבות

מתנדנד בין שני קצוות ההיות, הראשון, נטייתו היא לכיוונה של אנטרופיה, בא לומר שהיות מתמעט עם שלל תמורות הזמן, ושיאה של ההתמעטות הוא לנוכח צריבתו של המוות. השני, אינו שייך לתחום הנטיות אלא הוא תוצא של מהלך ובו נוכחות ההיות  מתווספת וצריבתו של המוות אינה עוצרת את האספות הנוכחות. יחידי הסגולה סימנו בחייהם את מתווה האפשרי, שבו התנדנדות ההיות בין שני תרחישי הנוכחות הופכת לגלגל תנופה שכיוונו אחד – זה המאסף נוכחות, ואם כך אינו תלוי הקשר אך משתמש בהקשר.  בפשטותו הנוראית של דבר, מצבו של אדם הוא: או שהוא מאסף נוכחות, כלומר הפעולה המתמשכת של התעבות הנוכחות, או שהוא פסקה של התמעטות הנוכחות, כלומר התנדפות.

סימבול (ריק)

על שולחני, בינות לכתמי הצבע ועדותם האילמת מונחים בסדר מופתי קופסאות ושפופרות.  המגע הישיר עם החומר, כמו עם יין… אני מריח, טועם את הריח ונותן לו להשפיע על טווח הרגשות. כמו יין אני מוזג אותו, צופה באופי נזילתו הכבדה… מקנא… אני מתפשט מהמחשבה שרוצה להקדים את תנועתו של המכחול ומטווח הרגשות שדורשים בחן מקום על המשטח.  אני מתקרב אל הצבע ועוצר את התנועה רגע לפני, הוא ממלא את עיני ואני נעשה עיוור לבדידותה של החוויה. האדמה מתחת לרגלי משנה את מצב צבירתה ומתחילה לנוע וכשמופיעים הסדקים… אני נאבק… חוזר אל הצבע ותובע ממנו לחשוף את עצמיותו, והוא בחציפות של ילד עם צמה מחזיר את השאלה. אני תובע את חיזורה של זהותי אך היא נסחפת וטובעת אל תוך נימי הצבע ואז מזדקפת הריקות… וצורתה שדה של צבע. תודעתי מתפקעת בתוככי השדה לחלקיקי ערות והם בשלהם… מתלכדים ונפרדים… אני מחכה באי הפלגה לרגע ההיווי.

על שולחני, בינות לכתמי הצבע ועדותם האילמת מונחים בסדר מופתי קופסאות ושפופרות של צבע… מלאות עד להתפקע בסימבולים. הצבע הלבן לכשעצמו סימבול וכך השחור והאדום, ובחירת הצבע היא בחירתו של הסימבול בדיוק כפי שאופן הנחתו על הקנבס היא סימבול וכפי שאופן משיכתו הינו סימבול.  מניח סימבול על סימבול, מערב ביניהם ויוצר קומפוזיציה של סימבולים, מהותו של הציור המופשט מפשיטה מהסימבול את גרירת הסיפור ומסמנת לצופה את חיותה של נקודת המפגש בין ריקותו של הסימבול לבין גרירת ההיסטוריה.  האמן יודע שהסימבול הוא ״עכשווי״ ומכאן אינו גורר איתו את המסומן, אך באותה נשימה  יודע שסימבול אינו ״עכשווי״, כלומר, הוא גורר איתו את תנועתה של ההיסטוריה ואם כך את מבוא עתידה.  מתנדנד בין סימבול אחוז בעכשוויות זה שאינו גורר סיפור, לבין סימבול הגורר מציאות. על חבל דק מהלך האמן, וצופה בסימבול כמרחב ריק, ובאותה עת צופה אל תוך עצמו ורואה את הגררות המציאות.

הרחשתי את עצמי אל תוככי נקודת המפגש, צבעתי את היגררות ההיסטוריה באדום ואת פתיחותו של הסימבול בלבן… עכשיו כל שנותר הוא לצייר…

פילוסוף

פילוסופיה במהותה חותרת מתחת ליסודות העולם, העצמי והתפיסה. תוצאיה של הפילוסופיה הם העולם, העצמי והתפיסה, ולכן הפילוסוף חותר תמיד מתחת ליסודות של תוצאי הפילוסופיה, ובכך שומר על חיותה.  ההתנדנדות של הפילוסוף בין החתירה אל יופיו הפוצע של התוצא, והחתירה מתחת יסודות התוצא, היא הדרמה בה בחר, ומכאן, עיקרו של הפילוסוף הוא בחירת עצם מהלכו. פילוסוף מת כשתוצא הופך להרגל, אך מת גם כאשר החפירה מתחת היסודות מתמזגת עם ניקיון כפיו של ההרגל… פילוסוף חייב את מידת החופש בתוך פעולת היותו.

פילוסופיה

המהלך הפילוסופי מתסיס הוא את ביאתה של התודעה שאינה ספוגה באופן מלכתחילי בידע, אלא מייצרת את הנסיבות למהלך בלתי פוסק ובלתי ניתן לעצירה של הרהור וערעור. המהלך הפילוסופי יש לו הכול עם עיקשות החזרה הרכה ואין לו כלום עם דקיקות ההשטחה. המהלך הפילוסופי יש לו הכול עם המידיות אך אין למידיות כלום איתו, ובעיקר, אופיו של המהלך הפילוסופי הוא היות המותחן של הנפש (מיינד), הנכתב, במובן של הבנת עצמנו ואם כך יצירת עצמנו, ללא הפרולוג של נקודת ההתכנסות. ההתכנסות של המהלך הפילוסופי כמו ציור, מספרת לנו לאן הלכנו.

פחד

שומר הסף של לכידות הגוף הונף על ידי התהוות הנפש למעלת היות שומר הסף של הכחדה עצמית, כך חבר לו הפחד למושג המוות המיצג את סופיות הלכידות של צורת החיים.  ובעוד שאת שומר הסף של לכידות הגוף יש לשמר על מקומו, נדרש אדם עוד במהלך חייו לשחק מול ידו המלאה של הפחד.  הג׳וקר של פחד הוא אחד, אך פניו רבות מספור, אך מי שמצליח בתוך עצמו להפוך את הקלף יגלה את חירותו, ולשם כך נדרש המשחק להחליף ולו לרגע, מקום, עם הפחד.

אי הסדרה

זה שאין לו כלום, מונע מעצמו את תהליך הסדרת מערכת היחסים עם העולם, הוא חי באי-נוחות ללא בית… מצאתי בכך שפיות מצודדת… מנעתי מעצמי את הסדרת מערכת היחסים עם העולם.

מודעות

דפוס העל או הנרטיב של מודעות הוא תמונת עולם המבוססת הבחנים, ובמובן זה מודעות מהווה את סך כל הנרטיבים העיליים המפרידים בין דבר לדבר, ובעצם מודעות מייצרת את ״הדבר״ – מודעות כדפוס של שיקופיות היא ״הדבר״  המבחין בין דבר לדבר.  מודעות עצמית היא ההיבט של תודעה המהווה את הדבר שהוא ״אני״ ומבחין אותו משאר הדברים.  הדבר שהוא ״אני״ המובחן משאר הדברים ושאר הדברים מובחנים ממנו הוא נרטיב – דפוס שיקופי ותו לא.  בא לומר, אין לו נקודת יחוס מחוץ לעצמו… הוא נקודת הייחוס של עצמו, ומכאן, ״מודעות למודעות״ הינה הסדק בלכידותה של מודעות עצמית.

חרות

חרות, כפרי ההכרה, היא מבוא היצירה העצמית אך ספוגה היא חרות בתום של מיסוס-עצמי.

אינסטינקט אינטואיטיבי

שיאה של חישוביות מופיע כאינטואיציה מתפרצת (ספונטנית) והוא מובחן מחישוביות מבוססת תודעה. אינסטינקט אינטואיטיבי מקדים ומהיר הוא מהסיפור, זה העורך את האירוע המודע לכלל מבע של יצירה-עצמית. לכשעצמה אינטואיציה מתפרצת כפסגה של חישוביות הינה פתוחה למיקסומה ולהתפתחות, ובמובן הזה, הכרה, בוננות, תובנה, אימון ומיומנות הם משתנים הלוקחים חלק בהתבגרות של אינטואיציה.

שיקופיות

תודעה,  היא ״הדבר״ המתייחס לעצמו, תוכנה הוא מודעות, ה״דבר״ המבחין בין ״דבר״ ל״דבר״, תנועתו היא אבולוציה, חריגת ״ הדבר״ מעצמו.

שיקופיות ושפה

צבירת הידיעה על שינוי מצבי הצבירה של ה״חומר״ במעבר בין שפות התיאור השונות, יש בה מן החשיבות לצלילותו של המהלך הפילוסופי.

מיתולוגיה ועכשוויות

מערכת היחסים בין העכשווי למיתולוגי השתנתה עם חלוף העיתים, בעוד בזמננו אנו המיתולוגי מתקיים בתוך העכשווי, בעבר, המיתולוגי התקיים מחוץ לעכשווי, ואילו העכשווי שאף אל המיתולוגי. שינוי זה במצב הדברים בו הכל מתרחש תחת קורת גג אחת, זו של העכשוויות, מסמן קיום הדומה במהותו לגיאוגרפיה שטוחה. אמנם האופק מציץ מכל פינה, אך אופק זה הוא חלק ממרקם העכשוויות. סכום המסתורין של הלא נודע, ה״חומר״ הזורם בנימיו של מושג החיים, מגודר על ידי העכשוויות הפוסט מודרנית.

חשבון נפש

חשבון נפש המבוסס השגיות, כלומר בודק את עצמו ביחס להישג, הוא משחק סכום אפס. בחשבון נפש המבוסס יצירה-עצמית יש מקום גם להישגיות אך מיקומה נובע (משני) ואינו מנכס לעצמו את סך כל המרכז.

לאן?

מי שיודע לאן הוא הולך אחוז הוא בהקדמת הזמן, מי ש״מקדים את זמנו״, כלומר, הגיע ליעדו, גם אם ימצא עצמו על פסגת הר, יבהה בנופים הנשקפים מאלבומי התמונות.

ירושלים

כבר שנים רבות שאיני בא בשעריה של העיר, מסרב לשוטט במטווה סמטאותיה הקסומות, של זו העיר, שהפכה להיות האייקון הגדול של היסטוריה (והיסטריה). רבים מחברי המגיעים לביקור בזו הארץ, מבקשים שאקח אותם אל עולמה של ירושלים, ואני מסרב… בחן.

ירושלים נושאת איתה לא רק את נופי העבר, אלא את התפרצותו המתמדת של העבר דרך ״חורי התולעת״ של המימד המיתולוגי, לעמדת היות מידתו של אופק, וכך נטרף תדיר השיח העכשווי אל מול עוצמת כוחה של המקהלה.

קיומה של ירושלים והמלחמה הנראית והבלתי נראית, המתרחשת בה בכל יום, הופכים את השיח המזרח תיכוני ללבה רותחת המסרבת להתקרר. הפכה העיר להיות הרוח הגבית של הפנאטיות ובשעריה עצרה הסובלנות אך לא הסבלנות צמודת השנאה.

מסמנת ירושלים את ההעצמה ההרואית של פנאטיות שתערה קהה וכבד, ואם כך מסמנת ירושלים לא רק את גבולו של האדם אלא גם את סופו, ואם יש כיעור בעולם (ואין) פניו הם פני האדם האחוז נואשות ברעל המפעפע של פנאטיות.

על שטח הגדול רק במקצת משטחו של מגרש כדור-רגל הצטופפו להם תצהירי ההון של הדתות הגדולות, וכל אחת תובעת לעצמה את השליטה על הגיאוגרפיה של הנפש (מיינד). ביום בו ירושלים תהפוך לעיר שלא שייכת לאף אחד, ומידת כבודו של האחר תחליף את האבנים הקדושות, אולי אז, תצא השפיות מכלאה.

תוחם – אוגף, גובל, גודר, גולל, חותם, מאתר, מבדיל, מגביל, מסייג, מפריד, מקצה, נועל, סוגר, תוחם, קובע גבול… מרחיב פותח.

קולנוע, סרטים וטרנטינו

סרטים, יצירי שפת הקולנוע, מובדלים במידתם מהמושג קולנוע שתוכנו עוסק בין אם באופן ישיר או עקיף בהתפתחות שפת הקולנוע, ואם כך מנסח את המושג מחדש.  טרנטינו טוען בלהט שהוא איש של סרטים, ומתחמק בחן מישיבה על הכסא הלוהט של עשית קולנוע. אך תוכנה של עשייתו היא הסרטים (בכלל), יציריה של שפת הקולנוע, ומכאן, לטעמי, הוא עוסק בהתפתחות המחשבה הקולנועית זו שהמושג קולנוע הוא מטווה עולמה.

פילוסופיה

פילוסופיה מתחילה כאשר הפילוסוף נענה לאי-הסדרת מערכת היחסים עם העולם, כלומר מניח את עצמו ללא בסיס שהוא א-פריורי למהלך הפילוסופי.  רגע מכונן זה, מנביט פילוסופיה שמרחקה מהמידיות הינו אפס, ומאידך, באותה נשימה, מתקיימת במרחק אפס מהמופשט שכולו פוטנציאל. במילים אחרות, הדבר שמונבט (פילוסופיה) הינו אירוע חי, ומכאן, הפילוסופיה היא התנועה ״המוזרה״ בין המופשט וצורה (סדר), תנועה המשתמשת בכאוס כמתווך בלתי צפוי הפתוח לשני הכיוונים בו זמנית.

טרטר סלמון

סלמון טרי (500 גרם)

מלפפון ירוק

צ׳ילי ירוק טרי

עירית

קולרבי

גזר

פלפל ירוק

צהוב של ביצה (2)

שומשום

גרגירי קינואה תפוחים

פרג

שמן שומשום

שמן זית (עדין)

מלח גס

הכנה

קוצצים את כל הירקות דק (ממש דק), קוצצים את הסלמון לקוביות קטנות, מניחים הכול בקערה.

מוסיפים כפית שמן שומשום, 5 כפות שומשום, כף גדושה של גרגירי פרג, 5 כפות גרגירי קינואה תפוחים, כף שמן זית, צהוב של שתי ביצים לאחר טריפתן, מעט מלח גס ומשובח. מערבבים בעדינות ומכניסים למקפיא ל- 10 דקות.

הגשה

על צלחת שטוחה, משתמשים ב… על מנת ליצור צורה…

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/04/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/feed/ 0 jddlabs raw http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/03/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/03/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/#comments Wed, 03 Mar 2010 09:03:57 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=175 ]]> חשבון הנפש של חרות או מה ההבדל?

פחות או יותר הכול אותו דבר, ועם זאת, פחות גרגר חול אחד, סנטימטר אחד גבוה יותר, וההד חוזר ממרחק רב יותר… והכול נאסף לעליה במידה אחת של מיטביות (אופטימאליות) של תהליך היצירה-העצמית.

תודעה, הכרה ועיצוב

מושאה של יצירה עצמית הינו מהלך עיצוב התודעה, מהלך זה נסמך על רבדים שונים של הטיפוגרפיה האנושית עד הרגע בו מהלך העיצוב חורג מההיסטוריה ונישא על גל ההכרה. או אז, יצירה עצמית כעיצוב של תודעה, מורחשת בתואם מלא לתוכן ההכרה והבוננות, עד התרתה המלאה של התודעה ממנעד הכוחות שלקחו חלק בתהליך עיצובה.

טבעו של חשבון נפש

תחילתו בשיקוף-עצמי, השורש הראשוני של פעולת הנפש (מיינד), מהלך הנפרס כתהליך של בדיקה עצמית, הבורר קווי דמיון וקווי הבדל ביחס לנקודת יחוס. תהליך הבדיקה העצמית,  פוסע לאורכם של מספר מצומצם של נרטיבים, דפוסי העל של פעולת חשבון הנפש.  הנרטיבים הגדולים של חשבון הנפש מתפקדים כעקרון מארגן לשדה הערכים האנושי ומייצגים את הקונצנזוס ביחס לחשבון הנפש.

אך רגע לפני ההתבוננות אל דפוסי העל של חשבון הנפש, מתחככת ונשחקת הדעת בנביעתן של השאלות, גלגליה של פעולת החקירה, ומכאן נפתחת הדלת אל ״חשבון הנפש של חשבון הנפש״, כמבוא היצירה-עצמית.

היכולת לחרוג מן הקונצנזוס, בוקעת היא בתוככי המהלך של ״חשבון הנפש של חשבון הנפש״ בו נחשף המנגנון הראשוני של חשבון נפש. פעולת החשיפה והקריאה הצלולה יוצרת את האפשור הפנימי לארגון מסדר אחר וחדש, ובמילים אחרות תהליך ההתפתחות האינדיבידואלי של חשבון הנפש.

במילים נוספות, חשבון נפש ללא ״חשבון הנפש של חשבון הנפש״ הוא תהליך שחיותו מועטה. ומעל לכך, כל הבחן ביחס להיסטוריה (שהינו חודרני במהותו) מניח את הגשר אל נפש (מיינד) מסדר חדש… ובסופו של יום, בזה העניין.

עם שחרית השאלות, הנחת העבודה טוענת לקשר ישיר בין הנרטיבים של חשבון הנפש לבין גלגלי ההנעה (מוטיב) של הפעילות האנושית. כלומר, זיקוק הנרטיב של חשבון נפש לעקרונותיו הראשונים ישקף, כמו מראה הפוכה, את שורשי הפעולה האנושית במובן של מניעים. ואם כך הוא הדבר, והרי הוא כך… העיקרון שזוקף ראשו הוא עיקרון סיבה ומסובב. מערכת היחסים אם כך בין מניעי הפעולה האנושית לנרטיב של חשבון נפש היא מערכת יחסים של סיבה ומסובב.

אך למרות הקשר של סיבה ומסובב, מעטים הם הקשרים הישירים בנפשו של אינדיבידואל בין המניע (המיידי) לבין הנרטיב של חשבון הנפש. מפני שהנרטיב (קונצנזוס) מציב חיץ קבוע בין מניעים לנרטיבים של חשבון נפש, על ידי ביסוס אמת אובייקטיבית, מיתולוגית, דתית או ממסדית. ועל ידי יצירת חיץ של זמן בין המניע שהתרחשותו הינה מידית לבין בדיקה, ראה, חשבון נפש, שהינו צמוד סדר דברים כזה או אחר.

הקשר של סיבה ומסובב בעל היגיון הוא בהקשר זה, הגיונו של השיקוף העצמי, אך הפוליטיקה של הרוח חסמה בכוח אלים את הקשר הישיר, שבו אינדיבידואל יוצר בנפשו בכל רגע ורגע את נקודת המפגש בין מניע הפעולה לבין הנרטיב של חשבון הנפש. לחילופין, יצרה הפוליטיקה של הרוח חיץ, על ידי ביסוס הנרטיב במערכת אימות אוניברסאלית, ואם כך מחוץ לידיו של האינדיבידואל.

השאלה: מדוע אני עושה את מה שאני עושה? הינה אחד מהצירים העיקרים של פעולת השיקוף העצמי ובהקשר הזה היא חושפת במלוא הדרו את הקשר של סיבה ומסובב בין מניעי הפעולה האנושית לחשבון הנפש – כלומר, אנו מניעים את עצמנו ביחס ישר לצורה שבה נבדוק את עצמנו. ומאידך, חושפת (השאלה) במלא מערומיו את החיץ האינהרנטי (המולד) שיצרו הנרטיבים הגדולים בתוך נפשו של האינדיבידואל, על ידי הרחקת מערכת האימות והבדיקה, דרך שיגורו של מושג האמת למחוזות האובייקטיבי, ודרך חיסור חשבון הנפש מהמידיות של הרגע.

מצד אחר, ״חשבון הנפש של חשבון הנפש״, כמבוא היצירה העצמית קובע סף כניסה עצום ורב מחד, ומאידך, חופר מתחת ליסוד העיקרי של סדר הדברים… בעולם. החפירה מתחת יסודות העולם מולידה דברים רבים ולא בכולם ראוי להתהדר, אך בסופו של יום המראה של התמעטות החיות חזק הוא יותר מהלוגיקה של השמירה על הקיים לטעמי… שומרי הסף של הסדר החברתי החוזר על עצמו, עושים זאת בסופו של דבר על חשבון האוטונומיה של האינדיבידואל.

רוח הדברים

חי אדם כפי מותו ומת אדם כפי חייו.

מצב המעבר (בארדו)

בדיקת הנפש את עצמה ביחס לטבעה, לעצמיות יושרתה וביחס  לנפח ההכלה הרגשי, כל אלו נאספים לכלל הבמה עליה מונבט הרגע בו מספר אדם את סיפורו, משלח אותו לדרכו ופוסע אל ביתו ולא מביט לאחור.

קונפליקט

מאבק, מחלוקת, ניגוד, סכסוך, עימות, קרב, ריב, התנגחות, התנגשות, התנצחות, יריבות, מלחמה, מערכה…. הסכמה.

הכול קשור או ״האחר״

״האחר הקטן״, הינו ייצוג לכל תופעות החיים (השונות מהאדם) המרכיבות את המערכת האקולוגית, שהאדם הינו מרכיב בתוכו. ״האחר״, הינו ייצוג של כל האינדיבידואלים (שהם לא אני) המרכיבים את המערכת האקולוגית האנושית, שאני מרכיב בתוכו. ״האחר הגדול״, הוא ייצוג של כל כתובות העל המרכיבות את הקשר קיומו של האדם, היקום, העולם, הציוויליזציה, התרבות, המיתולוגיה, המדינה והאנושות, שהאדם הוא מרכיב בתוכו.

אוטונומיה

״האחר הגדול״, המדינה בהקשר זה, מונפשת תדיר על ידי אינדיבידואלים. מהלך ההנפשה נובע בבסיסו מהכרה במיטביות המהלך, ובפשטותו, המדינה השפויה אמורה לתפקד כבנק של היזון-חוזר.  תלמי ההיסטוריה ומצב הדברים העכשווי בחברה האנושית הרחיקו את החזון השפוי של מערכת היחסים בין האינדיבידואל ל״אחר הגדול״, הרחק מעבר לאופק.

עיקום החזון, ואם כך עיקומה של השפיות, הרחיש מצב של קונפליקט תמידי בין משיכת האינדיבידואל את עצמו לעבר חופי האוטונומיה, לבין כוחו המתעצם של האחר הגדול.  בפשטות, ״האחר הגדול״ משתמש באינדיבידואל כמשאב, וכל זמן שחיי האינדיבידואל הם משאב בידי ה״אחר הגדול״ מוטל צל ענק על האוטונומיה של האינדיבידואל. יאמר מייד, שגם האינדיבידואל משתמש ב״אחר הגדול״ כמשאב, כלומר, זוהי מערכת יחסים עסקית המתמודדת תדיר עם חידת השערוך.

במערכת עסקית שפויה קיימת הסכמה על ערכי המטבע העובר לסוחר, יתרה מכך, ההסכמה צמודת בחירה הינה. בהקשר הזה, הקונצנזוס מתפקד כעלה התאנה המסתיר את קלונה של העסקה.  האינדיבידואל נדרש להפקיד את חייו  בבנק של ״האחר הגדול״, ובבוא יום פקודה, ובדרך כלל גם לפני, ניתנת הזכות למדינה למשוך את המשאב היקר מכל ולממשו לנוכח סיפורי קץ הימים.

לסיכום, איני רואה בחיבה רבה את היחס בין המטבעות, כלומר בין המטבע שהאינדיבידואל נדרש להפקיד לבין המטבע שהאינדיבידואל מושך מ״האחר הגדול״. ולעיקרו של דבר, מערכת היחסים בין האינדיבידואל לשלל צורות ״האחר הגדול״ עובדת מכיוון שהיא מוסתרת היטב על ידי ערפילית הקונצנזוס.  ומכאן ענינה של ההסתרה הוא אחד ותמיד יהא אחד – האפלת חירותו של האינדיבידואל.

מראית עין

״האחר הגדול״ מוגן היום יותר מתמיד על ידי מהלך דבריה של הדמוקרטיה, אך דמוקרטיה אין בנמצא…

פוליטיקה של הרוח

אם יש פוליטיקה, זו הפוליטיקה של הרוח. זו המעצבת את קווי הקונצנזוס של נפש האינדיבידואל. ומכאן ההיסטוריה הנכתבת על ידי יחידים נמצאת תדיר במצב מלחמה מול ההיסטוריה הנכתבת על ידי הרבים.  דרמת ניתוק חבל הטבור מליבו המנחם של הקונצנזוס היא דרמה אישית ופרטית, ובסופו של יום היא נרחשת ונחרשת בנפשו של כל אינדיבידואל.

רוח הדברים

אם מהותו של אינדיבידואל היא חירותו, אזי אינדיבידואל מרחיש עצמו  בהתאמה עם מידת חירותו.

חוויה

אינטראקטיביות עומדת ביסוד החוויה. בא לומר שהתוכן של אינטראקטיביות כחוויה מתהווה ברגע,  ובמובן הזה חוויה היא אוניברסאלית ועם זאת מקומית.

חוויה (2)

משולבות וקישוריות על בין הכל להכל עומדים בבסיס החוויה. מהווה החוויה תווך לאינטראקטיביות, זו המחלצת את הרגע מרקעי האחידות המונוטונית. חילוץ הרגע נעשה על ידי צפייה אקטיבית ורדיקלית שטעמה הינו היווי של מציאות הנשפכת אל החוויה כהבנת עצמה וקורעת פתח לתמורתה. במובן זה, חוויה הינה אוניברסאלית ועם זאת מקומית.

יין

על מומחה ליין אומרים שאמנותו היא בפתיחת היין, רמז לכך שחווית טעימת היין מתהווה כתוכן האינטראקציה בין אמנותו של המומחה לחומר (יין).  כל זה כאנלוגיה לכך שחוויה הינה פתוחה ומשתנה ביחס ישר לאיכות החומר ומיומנות  ניסוח ההיות.

לבן

צבע שמן לבן מתפרץ אל תוכי בחלקות שקופה ופותח אותי, טורף בקלילות את כל מה שהוא מלכלתחילי לרגע הציור… כולל מיומנותי.

לבן (2)

בנפול ההקדמה,

נגלה הרגע, והופיע

במלא לובן פתיחותו.

נודד

אורח, הלך, חסר בית, מהגר, משוטט, נד, נווד, נע-ונד, עובר אורח, פליט, מיטלטל, נע, זז, מוזז, מתגלגל, עובר… עקור משורש.

נווד

משורש ברגע,

ועם תומו,

תובילו תומתו,

בינות,

חצאי הטיפות,

הקדמות חסרות,

ומאוחרות היום,

להשתפכותו הרגעית,

של מעבר הגבול,

שם ילון וידבר אל ליבו,

של הגבול,

יקיש גם על לבו שלו,

את כתובת אהובו,

וילך את דרכו, שלו.

מיומנה של אקו

ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים יחטבו, והשדות כולם יתייבשו, רק אז אולי יבינו בני האדם שאי אפשר לאכול כסף  (פתגם אינדיאני).

צדפות

תפוחי אדמה לטיגון

בירה טובה

בצלצלי שלוט

שום

יין לבן

ג׳ין

סלרי

גזר

צ׳ילי

פטרוזיליה מסולסלת

מרווה

חמאה

מיונז

מלח

פלפל שחור

הכנה

קולפים את תפוחי האדמה וחותכים צ׳יפס בגודל אצבע, מניחים בקערה עם מים ומכניסים למקפיא לשעה.

שמים את הצדפות במים עם הרבה קרח למשך שעה, מנקים את הצדפות עם מברשת ומסירים כל מה שאינו רלוונטי.

קוצצים: שום, שלוט, סלרי גבעולים, קוביות קטנות של גזר, פטרוזיליה מסולסלת ומרווה.

כשעה לפני הטיגון מוציאים את הצ׳יפס מהמקפיא.

בסיר גדול ועמוק יוצקים שמן לטיגון, כשהשמן חם מניחים בזהירות את הצ׳יפס.

בזמן שהצ׳יפס מיטגן לוקחים מחבת גדולה, יוצקים מעט שמן זית ומוסיפים חמאה, זורקים פנימה את השלוט, שום, גזר וסלרי ומטגנים בעדינות בין 3 ל- 5 דקות.

מוסיפים שתי כוסות יין לבן, שוט של ג׳ין, כפית צ׳ילי, מלח ופלפל שחור, ומצמצמים במקצת.

זורקים את הצדפות ומשקשקים והופכים בצדפות פעם בחצי דקה עד שרובן נפתחות.

במחבת קטן מטגנים בשמן זית פטרוזיליה ומרווה כחצי דקה.

מוציאים את הצ׳יפס וזורים מלמעלה את הפטרוזיליה והמרווה.

הגשה

בקערה גדולה מניחים את הצדפות עם הנוזלים, מגישים צ׳יפס על כל צלחת, בקבוק בירה,  מיונז ופרוסות בגט.

]]> http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/03/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/feed/ 0 jddlabs http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/02/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/ http://jddsolitude.wordpress.com/2010/03/02/%d7%9e%d7%a9%d7%9a-%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2-%d7%a2%d7%a9%d7%a8/#comments Tue, 02 Mar 2010 13:27:30 +0000 דוריא http://jddsolitude.wordpress.com/?p=167 ]]> רוח חדה

רוח חדה, מחדש מסדרת,

גישות מסורתיות,

מבנה מסוער, סיעוף מעופו,

מציג הבחן רך כעיקרו,

לאורך כנפי הפרפר, התהפך מובן,

לסוריאליסטי,

וכשנעלמה התמונה, מרשת של סדקים,

נותרתי,

מחילות ארנב נטוו, תמונות של שאר רוח,

הגלידו,

גשרי עתיקות, בין עולמות, צופו,

פלסטלינה ורודה,

תזכורת מוזיאלית, כלאה את הזמן,

לשעשוע הצפייה,

החץ התפצל במעופו, ללהקת ציפורים,

פרפר-נמר אחד,

ביצי כל העולמות, פצעו, את אפרוריות היום,

להט כחול,

חדרתי עמוק, למרתפי התפיסה, שם,

אחזתי במטאטא,

וסמרטוט,

ניקיתי, ליקטתי גרגרי אבק, ירקתי,

אל תוך בטני,

רוח חדה, ליבתה, זוהר-אש, לאורך,

נקיקי החיתחות,

ומצוקי הגעגוע,

המדבר הופיע, מתוך עיני, המוצפות,

בתזרים האורבאני,

לא ניבלתי את פי כשנשרה השמלה,

עצרתי.

עצירה

כשנשתכחה הפעולה הסטתי את המחשבה לעבר הקיר הלבן, השארתי אותה לטפס לאורכו ולנוע לרוחב שבבי העקמומיות, את הרגש קיפלתי אל תוך מעטפה חומה והנחתי על מסוע הקפיצה,  את משקפי הקריאה הלבשתי לראשו של פסל בכיכר העיר, ואת העיניים הזרמתי במורד הנהר, את דמותי כלאתי בתוך המראה בחדר האמבטיה, וכפות רגלים יחפות נשאו את הגוף למקומו ליד הפסנתר… שינגן, עצרתי, כשהכול המשיך בתנופת התנועה, לבנים, עדיין הונחו על גבי לבנים, וסדקים של צימאון, הופיעו על מפות העיצוב הגדולות, עצרתי, ושום דבר לא קרה, מעבר להזדחלותו האיטית והבוטחת, של מושג החופש, נטול כל רושם הוא, נוכחותו קרובה לנוכחותו של מדבר, וכל שצומח, הוא אוסף גרגירי חול. ספרתי את החול, גרגר לגרגר בשתיקה גדולה, וערימת החול גובהת וצומחת, קורסת אל שיפולי עצמה, לא ביטלתי ולא כלום ולא יצרתי מלוא מראית העין, לא הוספתי ולא גרעתי, לרגע נחתי בתוך העצירה, המיידיות אחזה בכל הפינות בחוזק פשטותה, ואני טבלתי את המכחול לכל אורכו.

סוריאליזם, אנרכיזם ומידתו של חופש

נפש (מיינד) במצבה הנוזלי היולי, ביטויה סוריאליסטי, בא לומר, בראשית, המשכיות הינה חלופה אפשרית ולא מצב הדברים.  אוסיף על כך שנפש (מיינד) במצבה הנוזלי היולי הינה אנרכיסטית באופייה, בא לומר, ששליטה הינה חלופה אפשרית אך לא מצב הדברים. ומבלי להכביר מילים אטען בצלילות שליבת מצבה של נפש (מיינד) חופשית, באופייה הינה אנרכיסטית וסוריאליסטית. משתנה תדיר (in flux).

סוריאליזם (2)

ביחס ישר למידת ״הנוזליות״ של מצב הנפש (מיינד) מתמעטים קווי הבחני-העל התובעים את המציאות לעצמם, או אז, כשהקו בין הדמיוני לאמיתי מאבד את עוצמתו, פולשת מידתו השפויה של סוריאליזם ומתיכה את מוצקותו של קו ההבחן.

חיסור

פעולת האיון היא פעולת חיסור והיא כרוכה סביב צווארו של מושג החרות, ועם זאת פעולת החיסור נעה בצמידות להתפתחות ההכרה.

מרחב (חלל)

ככל שמעמיק המרחב הפנימי הופכת הנפש (מיינד) לפאסיבית, ככל שנפש (מיינד) הופכת לפסיבית האינדיבידואל הופך לאקטיבי, ככל שהאינדיבידואל הופך אקטיבי יותר מתרבות חלופות פעולת הנפש (מיינד).

מרחב (2)

לפגוש את ההיסטוריה ללא מערכת גילומיה, לפגוש את מצב הנפש (מיינד) ללא אינטראקטיביות, לפגוש את העתיד ללא ההווה.

כבוד

פשטותם הגאונית של מושכי המכחול הגדולים מתבטאת בעבודה אחת אותה הם מניחים אל תוך ליבת המושג בתוכו הם פועלים, כך היה פונטנה וכך היה דושמפ. חיתוך הקנבס של פונטנה, המשתנה של דושמפ ופניה המשוכפלות של מונרו אצל וורהול ניסחו מחדש את דרגות החופש של הציור והאמנות. במובן זה, ניסחו מושכי המכחול הגדולים את ההקשר הנקרא ציור ואמנות באופן שמתחמק מקווי המתאר של מפת העולם.

אוצרות

תפקידו של האוצר מתחיל בזיהוי החדש וטווית ההקשר הממשמע את החדש באופן שיוצר מסוע למגמה חדשה.

קרימינל של אהבה

קרימינל של אהבה יודע שמושא אהבתו מכביר את אש האהבה (בתוכו) ולכן הוא אוהב… קרוב לשיפולי הטירוף.

קרימינל של אהבה (2)

קרימינל של אהבה יודע אהבה כחלל ייחודי, וכשנוכחת אהבה, מאיינת היא את כל המקדים לרגע…  פרולוג של אהבה פתוח הינו.

קרימינל של אהבה (3)

קרימינל של אהבה יודע אהבה כתנופה המקפלת את המרחב אל תוככי שדה המודעות… אפילוג של אהבה דלת פתוחה לקפיצה הינו.

כל הדרכים

מעטים הם רעיונות העל המייצגים את הפעולה האנושית ותנועתה; הפילוסופיה, האמנות, הדת, התנועות הרוחניות, המדע, השיתוף על כל צורותיו, והקריאה לכבוד. כל אלו פניה השונות של הפעולה האנושית העושה אותנו למה שאנחנו ולמה שנהיה.  בכולם שזורה מחשבת ההתעלות, הפיכתו של השולחן, יצירת עצמנו והמאבק בירושה המופלאה ונוראית כאחד של הטבע.  כל הדרכים עומדות מסביב לבור של מוות וזקנה ומספרות סיפור של פעולה. בין אם פעולה של קבלה ללא תנאים ובין אם סיפור של מלחמה ללא פשרות.  במילים אחרות שינוי של נסיבות דורש תגובה תואמת, כך גם עם אבולוציה, השחרור הנובע מהכרה מעמיקה ביחס למוות וזקנה אינו סותר מלחמה ללא פשרות ביחס לגבולותיו של האדם, ראה מוות וזקנה. כל דרכי הפעולה האנושית מצטרפות בסופו של יום למושג המופשט של חרות ולהתהוות של אופני אפשור מיידים ביחס להיסטוריה של תנאים מגבילים.  ביום שתיעלם הזקנה מחיינו כבני אדם ייוולד אדם שטבעו אחר, זקנה ומוות הן מחלות שאנו נושאים עימנו, וביום שחרות כמצב של נפש (מיינד) תפגוש אדם החופשי מתנאי קיום אלו נוכל לנוע לשדות פעולה חדשים.  ניתן ״לנצח״ מוות וזקנה מלמעלה (הכרה) וגם מלמטה (טכנולוגיה) אין השניים סותרים האחד את השני אך הם מציגים פתרונות שונים במהותם וזמן הגישור ביניהם הופיע זה מזמן.

השדה בו מתרחשים המניעים האנושים הוא תמונת נוף של כל שמעניין אותנו כבני-אדם, חלקם מאופיינים כצרכים יסודיים, חלקם מאופיינים כרצון, חלקם כאידיאלים, כחלומות, כמשמעות, חלקם אוניברסאליים וחלקם יחודיים, חלקם מעוררי השראה וחלקם סתום.  תמונת נוף המעניין הינה תמונה דינאמית, צמודת תודעה ומודעות ומבע מימושה הוא דרמטי במהותו. נופו של המעניין מסמן את אופק היצירה העצמית והקולקטיבית שלנו כבני אדם ומכאן מהותה של הדרמה. כל הדרכים הגדולות הן נרטיבים המארגנים את נוף המעניין, שדה המניעים ותודעה לכלל דרמה של יצירה עצמית כזאת או אחרת.

ואם יש מלחמה (ויש מלחמה) היא מלחמה בין נרטיבים המייצגים תרחישי יצירה עצמית ברי הבחן. במלחמה כמו במלחמה, כלי הנשק הם הראשונים להתפתח, ניכוס האמת וההצבעה על נצחיותה מחד ומאידך תגובת הנגד הטוענת שאמת היא מקומית משרתים בסופו של דבר את הנרטיבים הגדולים ולא את חזון היצירה, ובמילים אחרות, האדם, עדיין, אינו במרכז ואולי לעולם לא יהיה.

הפרספקטיבה העילית חסרת האג׳נדה הינה שקר גס מצד אחד אך באותה נשימה היא מקפלת בחובה דלת מסוג אחר.  כדור הארץ הכחול המשתקף לעיני אסטרונאוטים במרחבי החלל הוא ייצוג לדוגמא של אותה פרספקטיבה עילית. הצפייה האקטיבית בפעולה האנושית, המומחזת ומגולמת דרך הדרכים והרעיונות הגדולים, מאפשרת לרגע את זיהויים של הדפוסים העושים אותנו מה שאנחנו ומה שנהיה.  המניע המוביל אל ליבת הפרספקטיבה העילית ענינו בסופו של דבר בהבנת עצמנו, לא יותר ולא פחות, אך הבנה מעמיקה זו אינה רק אמנות לשם אמנות, אלא יש לה יתרונות הנובעים מעצם התרחשותה. היתרונות הנובעים ממנה מנפישים צלילות של יצירה עצמית המניחה את האדם במרכז ואת כל השאר כאופני אפשור.

חלל או לכידות

ואולי לא אחטא רבות באם אנסח קשר ישיר בין: ההכרה בהבחן בין מושג האמת לתוכנו, לבין חרות הסובייקט. ההבחן בין המושג לתוכנו הוא זרע המרחב הריק דרכו מקדים האינדיבידואל את אשליית הלכידות העל-זמנית בין מושג למערכת תכניו. וככל שהמרחב בין המושג ׳אמת׳ לתכניו גדל,  מתעצמת ביחס ישר התביעה מחרות הסובייקט להישיר מבט ולמנף את עצמיותו במעלה היצירה העצמית שצילה היחיד הינו צלילות.

קונפליקט

חופש, כאיכות של מצב נפש (מיינד), מקים מקברם רבים וטובים, ואולי בטעות יסודו. כאיכות של מצב נפש  (מיינד), חופש הוא בראש ובראשונה עניין פרטי, אישי ופנימי, במילים אחרות, חופש במובנו הזה אינו קשור במהותו לאינטראקטיביות עם ובתוך העולם, אך מן הסתם הוא יבוא לידי ביטוי בכל היבטיו האינטראקטיביים של האינדיבידואל.

חופש כאיכות של מצב נפש (מיינד) אינו בא בסתירה עם אתיקה, מוסר ואחריות ועם זאת חופש נותן בידי האינדיבידואל מרחב-פשוט, ברגע, ומתוך מרחב זה בונה האינדיבידואל החופשי את מערכת יחסיו עם מושגים אלו ובוחר את עצמו.

במובן הזה אדם חופשי הוא ״בעיה״ למערכת נורמטיבית במובן שבמערכת נורמטיבית ה״חוק״ מקדים ומועדף על בחירתו של האינדיבידואל.  קונפליקט זה בין חופש לכל מערכת נורמטיבית אין לו בנמצא פיתרון, אך העדרו של פיתרון, שבעקרון ינסה להסדיר מערכת יחסים בין האינדיבידואל החופשי למערכת אינו באמת בעיה אלא מצב הדברים.

אדם חופשי אינו מכיר בעדיפות של מערכת אתית, מוסרית וחוקית כזאת או אחרת על בחירתו את עצמו. אך הוא אינו מכיר כך בראש ובראשונה בינו לבין עצמו ובאופן בו הוא מתאר את עצמו לעצמו דרך אי-ההכרה בעדיפותו האינהרנטית של מושג.  ועם זאת, לא פגשתי אנשים חופשיים שהילכו בעולם עם תת-מקלע ועשו ככל העולה על רוחם אך פגשתי רבים אחרים שעשו זאת.

הערה (1)

מצב הנפש (מיינד) שאיכותו חופש, מערכת אימותו הינה פנימית למצב ואינה מבוססת אימות מחוץ למצב.

הערה (2)

כאשר המצב (חופש) נפגש עם העולם (כל היבטיו) מפגש זה קורה דרך היווי רגעי של תודעה ושדה תודעה או במילים אחרות, מפגש בין מצב נפש (מיינד) לעולם הוא שדה התודעה לכשעצמו.

תבשיל קציצות על גרגירי חומוס

חומוס

מניחים כחצי קילו חומוס במים ל- 24 שעות, למחרת מסננים ושוטפים, בסיר גדול שמים הרבה מים ואת החומוס, מביאים לרתיחה, מנמיכים ושומרים על רתיחה עדינה (כ-3 שעות) עד שהחומוס רך.

קציצות

בשר עגל טחון (300 גרם)

בשר ביזון טחון (300 גרם)

נענע טרייה

זעתר או אורגנו טרי

לימון

כוסברה טרייה

תפוח אדמה

שני גזרים

בצל בינוני

ביצה

מלח, פלפל שחור,

שמן זית

פירורי לחם,

קוצצים נענה ואורגנו טרי (50 גרם), קוצצים בצל לבן (קטן), מגרדים תפוח אדמה וגזר,

מניחים הכול בקערה ומוסיפים את הבשר, מוסיפים מלח ופלפל שחור גרוס טרי, שמן זית וביצה אחת, מוסיפים פירורי לחם (80 גרם) וכמה טיפות לימון. מערבבים בידיים עד שהכול מתמזג ומניחים לנוח כחצי שעה.

תבשיל

כוסברה טרייה

מיץ מלימון טרי,

קוביות מגזר אחד,

צ׳ילי ירוק טרי,

צ׳ילי יבש,

שלוש שיני שום,

תבלינים – (פפריקה מתוקה וחריפה, כמון, כורכום, מלח, פלפל שחור)

אל הסיר בו נמצאים  גרגירי החומוס והנוזלים מוסיפים הרבה כוסברה טרייה קצוצה גס, מיץ מלימון שלם, קוביות גזר, צ׳ילי ירוק טרי שלם, וצ׳ילי יבש, שלוש שיני שום, כפית פפריקה מתוקה, כפית כורכום, שתי כפיות כמון, מלח ופלפל שחור, ומביאים לרתיחה עדינה. צרים קציצות עגולות ולא גדולות, ומניחים אחת אחת בתוך התבשיל המבעבע, סוגרים את המכסה (30 דקות).

הגשה

מסדרים ערימה קטנה של קציצות ומסביבה גרגירי חומוס, מזליפים מיץ מלימון טרי, וזורים על הכול תערובת קצוצה וטרייה של פטרוזיליה, בצל אדום וקוביות לימון.