פורטרט עצמי (עכשיו)
דוריא יוסף דרורי,
46 שנים,
78 ק"ג,
184 ס"מ,
בעיקר אמן,
בדרך כלל חסר כול,
מאמין ביצירה-עצמית פתוחה לכל הכיוונים,
אוהב מילים כמו חרות, רנסנס, תודעה, אמנות, נוודות, מיינד, פשוט, מורכבות, ערום, יופי, טעם, בינה, מדבר, טעים, חזון, השראה, ריקות, אבטיח, כאוס, פעולה, דרמה, אדם, יקום, מחשבה, דיון, ארוטיקה, מוזיקה, דג-ים, אהבה, ידע, יין, ניקיון, התעלות, חברות, קולנוע,זרז, אבולוציה, פילוסופיה, אירוניה, שירה, ספרים, הנאה, יחף, עתיד, שפיות, היולי, פדריקו.
רוצה עולם טוב יותר,
יודע מתי הוא טיפש ומתי לא,
מעדיף חיים אקספרימנטלים,
מתגעגע למגע,
חושד שיופי הוא הסדק במושג מציאות,
נוטה למופשט כמו לחומר עם אותו הלך רוח,
בדרך כלל עיוור,
לפעמים רואה רחוק,
מתהדר בחוצפה,
לאי בודד, טחינה, ציור של פונטנה, ספר של וויטמן , יין, שטיח, עיפרון,
מאמין באדם,
נח בים,
שומע עכשיו את שיגור רוש,
מופשט
דוריא יוסף דרורי, אמן- נווד של יצירה-עצמית פתוחה, יצירה עצמית במובן האינדיבידואלי, במובן הקולקטיבי שלנו כקהילת בני האדם ובמובן של תהליך היצור של כלי-דעת העומדים בפני עצמם ומעשירים את ההבנה היצירתית והאקטיבית של עצמנו. המישלב בין היות אמן ונוודות מאסף בעיקרון מגמות אקסקלוסיביות ומנוגדות לכאורה לכדי קונסטליישן קומפלמנטרי (מערכת השלמות הדדיות). הנווד המייצג את חופש התנועה בין הדברים והאמן המייצג את יצירת הדברים, מייצגים מגמות, שלכאורה מקיימות מצב של מרחק קבוע ובלתי עביר ביניהן. תהליך מיזוגן למצרף דינאמי וקונסטליישן קומפלמנטרי, מתמיר מרחק-קבוע לפוטנציאל יצירתי. תהליך זה הינו טרנספורמטיבי ומתכנס בו זמנית בתוך המיתולוגיה של מקסום כושר הבינה האנושי. כושר הבינה הוא זה העומד בבסיסה של יצירה עצמית אך באותה נשימה, כושר הבינה, הוא מושאה של יצירה עצמית. אני משתמש במטפורה של אמן-נווד ונווד-משורר (Nomad-Poet) כזיקוק מהותי של עצמיות, המשיק, חוצה ומעורבב עם התהוותו של העתיד. המאה ה- 21 הינה התחלה של רצף חדש, היסטוריה חדשה וארכיטקטורה קיומית חדשה ורדיקלית. במובן הזה אני מייחס למטפורות של נווד-משורר ואמן-נווד איכות של "מכונת רנסנס" המשולבת ופועלת בעולם החדש לו אני קורא – "הקונטיניום" – כוליות אינטראקטיבית המבוססת על קישוריות-על. כאמן אני מבין דרך מגעה של חוויה, כנווד אני נע ונד על פני המנעד, כאמן אני עורג לסדק, כנווד אני זקוק לאופק בכדי שיהיה לאן ללכת.
סוליטיוד
ספר דיגיטאלי בהתהוות
"סוליטיוד" הינו רומן-קיומי, הטקסט הוא סיפורה של זרימת המחשבה, המתרחשת בתנועה של "כמעט נפילה", בין כאוס כאנטרופיה לכאוס כאופק הפתוח של יצירה. "סוליטיוד" כטקסט חושף את מהלכה היצירתי של תודעה המשחרת לפתחו של הכאוס על מנת להנביט רנסנס. מחשבה רב-גדילית, המרפרפת על פני מושגים, רעיונות, רגשות, לפרקים מתכתשת לפרקים חוצה לפרקים מהפכת במושג עצמיותה. זרם המחשבה מזגזג בין רבדים, בין נקודות מבט, בין הגולמי למובהק, מתגבש לחומר אולי אסתטי אולי אנושי, מנסה להנהיר, להנגיש את טבע הפעולה האישית של יצירה-עצמית. ככזה, הטכסט הוא ללא מרכז והוא פתוח לכל צורה של אינטראקציה וקריאה, כל קורא מוזמן לייצר את קומפוזיציית הקריאה שלו. אין לטקסט התחלה או סוף יציבים ומוגדרים מראש, הטכסט, כייצוג של תזרים המחשבה נמצא תמיד בדרך, בתנועה רב-גדילית המוסיפה או מחסרת ממדים. "סוליטיוד" פונה בלעדית אל אותה רקמה חייה, פנימית, פרטית, סובייקטיבית, אל מרקם סיפורה של תודעה ערה, ומבקש לחלץ אותה אל האור הבוהק של ה"סייברספייס", על מנת לבדוק את מיקומה כמהלך אומנותי. ככזה, "סוליטיוד" כטקסט, הינו היגד אומנותי על בגידה בפרטיותה של תודעה, כי אם לא כן מה משמעותה של אמנות?
