סוליטיוד – משך שניים עשר

יכול אדם לעצמו

יכול אדם לעצמו?

לברור בינות עתיד,

לקרא בספר סיפור חייו,

להוסיף ולחסר,

ולהכפיל מנת החסד,

להחריש צליל תופי הדם,

ולפרוט אל תוך עומק מצוקי הרגש,

להציף ולהסמיך חומר היותו,

לזינוק תנופת מערבולות של יופי.

יכול אדם לעצמו?

גם לטרוף נפשו בכף ידו,

ובציפורני השנייה,

לעצום עיניה של אחרות מנגד,

לפזר עצמו במצבורי הכרח,

לעצור התערטלות בריקועי מתכת,

לנוע בתבנית הנוף,

ולשכוח מותרות המסתורין.

אך יכול אדם,

להשאיל עצמו לתנודות הזרם,

ובחדות תודעתו לשאול,

להאיץ ארוזיה של אימת הפחד,

ולאיין מרכזיות לכלל אופקי היות,

להנפיש…

מלא הרוח,

יכול אדם להיות… אדם?

אך יכול אדם,

להשריש עצמו אל נוחות הסבל,

להתקפל לריבוע הנורמאליות,

להתיישן במיטתו,

או,

לצייר את שפיותו,

ביד חופשית,

ולחשוף אמנותו,

לעיני ערומו של העולם.

נוף

״זה״ שלא נכלא בשום הישג ויכול לבוא אל פיתחו של כל הישג, ״זה״ שלא מאבד את אופיו ביחס ישיר להבשלה של יכולות וחופשים, ו״זה״ שמבנה בכל רגע את הקשר (גוף) קיומו ואם כך תובע את עצמו היות סימבול ריק… תמונת הנוף של חרות מתפתחת.

אנרכיה

משמעותה פשוטה – ייחודיות, היות אינדיבידואל בתהליך מתמשך ופרוגרסיבי של יצירה עצמית.

מדע בדיוני

אחרי הנגישות לאנרגיה אין סופית והרחבת יכולת החישוב הרחק מטווח המוגבלות, אחרי קיבולת פתוחה של זיכרון, ואחרי שילוב הטכנולוגיה עמוק אל תוך המוח וקשירת אופקי המציאות אל המחווה הווירטואלית, קצת אחרי היות אלוהים ובריאת העולמות ותנועה בין מרחב לפוטון… אחרי כל אלו… בדיוק שם נמצא וממוקם רעיון ההתעלות. וכל שלל פירות זיעתה וחזונה של חברה אנושית וגדלותם של יחידים… אופני אפשור הם… מנעד זרועות ההתעלות… שמובנה אחד, וודאות מצב החרות וחישופו לכלל חלל פעולתה.

תודעה (אינה?) פרטית

נפש (מיינד) מקוטבת על ידי רעיונות-על. אחד מהם הינו הרעיון שתודעה הינה פרטית, או לחילופין שתודעה הינה אוניברסאלית ואין להקיש ממילים אלו שתודעה היא כזאת או שכזאת, אלא לצעוד לרגע לאורכה של ההצבעה לגבי מצב הדברים של קוטביות הנפש (מיינד). בא לומר, שקיטוב הינו תופעה סיפורית ושנפש בטבעה אינה מקוטבת, אך נדרשת היא לקיטוב כמבוא התיאור. רעיונות העל, יצירי רוחה של נפש (מיינד), תמיד היו ותמיד יהיו הכרח, אך המחשבה שהולידה אותם היא גם המחשבה שתנפיש חלל ריק אל כוח קיטובם ותבקע את עצמאותם.

בגרות רגשית

תמונת הנוף של בגרות רגשית יש בה את נפח ההכלה לצד גל התשוקה, נושאת בחובה את הידע הנורא על איטיות הסגלתה ביחס למהירות התובנה. מחויב הרגש להבליט קווי מתאר אפיון-עצמי, בד בבד עם עוצמת נייחותו וגמישות ניידותו בעיתות בהן אפיון-עצמי מיילד אחרות.

חלל

המרחב בין סימן לתוכנו, בין סימן למהלך אפיונו של הסימן, בין תוכנו למצבי צבירתו, חלל זה אינו קיים לכשעצמו ומלאכת חציבתו וגילומו למצב של נפש (מיינד) שייך למהלך החרות; זה הנסמך על תפיחתה של בגרות רגשית. ובקצוות מהלך עיבויו של החלל נוצק מישמוע החלל והתמרתו לידי תיבת כליו של האמן. נסמך האמן על החלל הריק כי רק כך אין הסימן גורר את העולם.

חלל (2)

המרחב בין סימן לתוכנו, בין סימן למהלך אפיונו של הסימן, בין תוכנו למצבי צבירתו, חלל זה, רק הוא קיים בין הדברים, נחבא הוא מן העין המזוינת תדיר באלימות החזרה של יחס-משמעות.

אינטימיות

ההבחן של מגדר מציג לראווה ערכת גוף שונה, בעוד הזכר מתהדר ב״שרביט המנצחים״ מתעטפת הנקבה ב״דלת לאין-סוף״, כך או כך התוכן של ערכות הגוף השונות (שלפרקים גם משלימות) הינו מבוסס זהות ותכלית, ובמילים אחרות קצהו של ״שרביט המנצח״ מצביע על אופני-זהות בדיוק כמו ש״הדלת לאין סוף״ נפתחת אל מרקם זהות. בגרות רגשית מניחה את ערכות הגוף בהקשר של היות אמצעי בתוך משחק, ומכאן מבוא לאפשרות של אינטימיות בעלת עומק פתוח. צירה של גישה זו מפזר חלל בין מושג לתוכן, מרחב הנושא בחובו נטייה לתפוח, ובכך מניח בידיו של האדם מנעד הולך וגדל של דרגות חופש, כלי משחק להנאתו.

קיטוב

החצייה אל מעבר לקיטוב של נפש (מיינד) היא הצעד הראשון של חרות אך צעד זה ללא ביטוי מתפתח של חרות שייך להיסטוריה. המחר כולו עשוי מביטוייה המתפתחים של חרות, ומכאן, המחר הינו קיטובה של חרות.

״סינגולריטי״ ומלחמה

המדע הניח לא מכבר על שולחנה של האנושות הצעה שביסודה הופכת את היוצרות, על ידי מגוון אקטואלי של אופני אפשור לאבולוציה שמשמעותם שינוי הטבע האנושי. ברגע בו החזון המקופל במושג ״סינגולריטי״ אימת את ממשות מימושו, השתנתה ההיסטוריה והתחילה המלחמה בין שני חיצים היסטוריים. האדם המוליד את עצמו אין לו הרבה עם האדם שמיקומו בעולם קבוע ומכאן פישרה של המלחמה, במובן שכל הרעיונות התומכים במיקום קבוע וכל האימפריות המבוססות בהם ינסו להסיר את החרב מעל צווארם… אך החרב כבר ירדה.

הרגע

רגע הוא המצב בו הד אינסוף מתפתח למפתח היות.

אינטראקטיביות

יחסי אהבה מהותם בהיותם אופן אפשור אופטימאלי להתהוות של רגע שבמהותו הינו זרז-הפרייתי.