רכות
הגדולים הקדמונים הציתו את שורשה של מחשבה, זו שחיי אדם מאוחזים בהכנה לקראתו של הרגע שכולו ערום ושמו מוות וברו כולו רכות. על זה הוסיפו חברי בשלל ברות השחוק והמשחק לא את שירושה של זאת המחשבה אלא תפיחתה אל תזרים זרמו של החי, מצרפו החי של גשר בין מיסוס ליצירה.
כדור-רגל
ימים ספורים לפני אירוע הבר-מצווה לקח אותי אבי למגרש הכדור-רגל בנתניה, אלו היו שנות השבעים המוקדמות, דקות ספורות אחרי שהעולם השתנה מבלי משים. בעשור שקדם שלושה כדורי אקדח שמו קץ לשני אחים ממשפחת קנדי ואחד מרטין לותר קינג, ארמסטרונג צעד על הירח, מהומות הסטודנטים שככו ואמריקה צעדה עמוק אל תוך וייטנאם והמלחמה הקרה הקפיאה עולם שלם. ישראל התענגה על ששת ימי קרב מפואר ושחצנותה השכיחה מליבה את החזון, עד שבאה מלחמת יום כיפור וטרפה את נפשה. הקונספט של פוסט-מודרניזם הגיח לעולם וכיבה את אש המודרניזם, הביטלס נסעו להודו, גולדה התפטרה ואני שיננתי את מבוא העלייה לתורה בפעם האחרונה.
מגרש הכדור-רגל בנתניה נמצא כמעט במרכז העיר ואני נכנסתי אל מעבר לחומותיו וחציתי אל העבר השני. נהמת הקהל שרובו הורכב ממגדר אחד, צבעוניות הרוכלים, הקרבה אל הדשא, סימון הקווים, החלוקה למחנות אוהדים והמתח האלים הכמעט ארוטי-חייתי שנישא באוויר.
ואז בא הרגע בו הקבוצות עלו לדשא והחשמל זרם באוויר. כל אלו נשאו ריח כמעט מיתולוגי… ושם, מעבר לחומות, התרחש טכס פאגאני… ואלוהים היה משרתם של כוהני כשוף הכדור.
מכבי נתניה שיחקה נגד מכבי תל-אביב. אלו עדיין היו שנותיה של תל-אביב אך היה שם משהו באוויר… הציפייה הדתית להיפוכו של הגלגל.
בדקה השבעים כשהתוצאה 0:0 מתבצע חילוף בנתניה וילד בן 18 ושמו עודד מכנס נכנס אל כר הדשא. מביני הדבר בקהל טוענים בלהט שהוא הדבר הבא אך על הדשא הוא נראה כמעט משקיף מהצד… שייך לא שייך לאווירה, לזיעה ולזעם. ואז בדקה השמונים הוא מקבל כדור אי שם ליד רחבת ה- 16 של תל-אביב, מסתובב כמעט בהילוך איטי עד שלכולם נדמה שבסוף הסיבוב הכדור לא יהיה לרגליו… אך הוא משלים את הסיבוב ובועט כדור חלש ושטוח שמתגלגל על הדשא… כזה שגם האופטימיסטים ביותר לא האמינו שהוא יגיע בכלל עד השער… לא רק שהוא מגיע הוא מחליק עמוק אל תוך הרשת כאילו מצא מסלול שכולו חלקות בינות כל האפשרויות וזרם איתו עד שיפולי הרשת.
ברגע הזה נולדה מכבי-נתניה ובמשך מספר שנים שיחקה כדור-רגל שמח, מלהיב, שענינו היה אחד… כן, להביא את הכדור לשער, אבל היה זה האיך שהיה בעל ערך. לימים נעלמה נתניה אל האפרוריות ואני המשכתי בדרכי…
ראיתי את קרוייף כמעט לוקח את הגביע מבקנבאור ב-74 ואיך חבורת ארגנטינאים מוטרפים גונבת מהולנד שוב את הגביע ב-78. ראיתי את פאולו רוסי מביא לאיטליה את הגביע הראשון ב- 82 ואיך מאראדונה המכשף לוקח לבד את הגביע ב-86. את ברזיל ב- 90 ואיטליה של סק׳ילאצי כדרכה עושה את זה שוב ב- 94. ואיך האיש ממרסיי מביא גביע לצרפת לפני שמטאראצ׳י החזיר אותו אל גבולה של השכונה, ואז שוב ברזיל ב- 2002 ואז ב-2006 ראיתי איך האגדה בועטת בעצמה ומניחה אותנו מבוישים אל מול נפילתה של התעלות. אהבת המשחק באשר הוא, מציתה את כבוד המצוינות וההתעלות… המיתוס הגדול של אנושות האוחזת בציצית ראשה כמעשהו של מינכהוזן ומניפה עצמה מתוך הביצה. כשנמוג כוחו של הלוקל-פטריוטיזים ואדם יכול לנייד את סך הרגש אל מבוא המיתוס של מצוינות ההתעלות והתעלות המצוינות… מגליד הכתם לא רק של אפרוריות אלא גם זה של חולשת הרוח.
מראה
אין מראה יפה יותר מאדם הלוקח עצמו מגבול עירו ומניח עצמו בדד לרגע.
מחשבה
מחשבה אינה רק הרהור מופשט המנייד סימבולים בווירטואוזיות ומתמיר את הממשי למלאכותי והמלאכותי לממשי… המחשבה היא גם הטלת המים מעשה האהבים ותנודת הרגש, לישת בצק וחרחור המוות, פעולה היא מחשבה כמו דיבור כמו כתיבה כמו דיון כמו צפייה בסרט, כמו שטות, טעות, ונדידתו של האפשר למחוז המידיות. גם פרפור הדם ונפיחת הלוע, הטבילה במים ואכסטזת הקטיפה. אין גבולה, בין גוף לנפש ולא בין גבוה לנמוך וגם שתיקה, מגע תשוקה ומכחול על בד הם חלק ממנעד המחשב-חישה. וביחס להגדרת הקטגוריה כהוליסטית עם מגע המיסטיקה אני משתין במלא חדות הקשת.
סך הכול
החופש להתפתח והתפתחות החופש זה הכול בסך הכול.
חינוך
מבחינה אטימולוגית חינוך משמעותו הראשונית הינה לצאת החוצה, מכאן קל לחבר בין משל המערה של אפלטון לבין חינוך במובן של לצאת החוצה, וזהו האתוס הבסיסי של המושג ומובנו: חינוך שווה לחרות מבורות. על זה הוסיפו היוונים את ההסתכלות פנימה (אינטרוספקציה) במובן של ' דע את עצמך' כאתוס השני של המושג חינוך ומכאן הקשר בין לצאת החוצה להסתכלות פנימה. האתוס השלישי של חינוך טמון בחקירה הסוקרטית ההופכת במובן ובידוע דרך פיתוח השאלות והדיון. זהו אם כן הדפוס הראשוני של התכוונות התודעה: היציאה החוצה, ההסתכלות פנימה והחקירה והדיון הסוקרטי.
אמנות
סכום המסתורין של מעשה האמנות נפרס כריקוד ההיות בין גילום, איון ותנופת ההתפתחות הפורקת תאור-עצמי לכלל תמורה.
נאיביות, סימולציה וקץ ההיסטוריה?
נאיביות מוליכה את האמונה בינות כל תרחישי אפשר, זה כוחה וזו גם חולשתה. ובמובן זה אטען ולו לרגע את הקשר בין נאיביות לרצון חופשי ומובנו בפשטותו, נאיביות הינה אופן אפשור לרצון חופשי.
וכך בעוד שנאיביות מתעלמת לרגע מתוצאי סימולציית התרחישים, ציניות היא תוצא של הענות להיסטוריה, כלומר, בין האפשרי למידיות מונחת חזרת ההיסטוריה, זו המשקפת את מעצורי טבעו של האדם.
קו דינאמי היא שפיות, מקצינה היא את עדינות המהלך המכייל בין החריגה מההיסטוריה הנענית לנאיביות ובין חזרתה של ההיסטוריה האחוזה בציניות. ובמובנו זה העולם של היום חסר את מידת השפיות ונוכחות הציניות ממעטת ומזנבת בנאיביות. זה טבען של מערכות גדולות (חברה), פעולת הכוונון והאיזון איטית היא ביחס לנדרש לעומת מערכות אוטונומיות של תודעה (אינדיבידואל). הפער העקרוני בין רשתות חברתיות לאוטונומיה של תודעה הינו פער של איכות.
וודסטוק, מעבר להיותו פסגה של תקופה סימן גם את רגע המעבר ושינוי האיזון בין נאיביות לציניות. הרגע הקסום של וודסטוק היה בו את מפגנה המרהיב של הנאיביות אך כשג׳ון התעורר בזרועותיה של פמלה הזדקפו תוצאי התרחישים וגיחכו את דור ילדי הפרחים לידי אנקדוטה היסטורית. המפגש הטראומטי בין וודסטוק לפניו המרובעות של ניקסון יילד מתוכו עולם שבו הופר האיזון. אך נשמת אפו של עולם הוא האינדיבידואל, זה בעל התודעה האוטונומית והאוטנטית היכול לה, ויכול להביא עצמו לידי טנגו של כוחות.
האינדיבידואל מכיר בהגברת כוחה של פעולת הסימולציה במובנה הפנימי, הסימולציה כיכולת המאפשרת תנועה בין תרחישים (ווירטואליים) והיסק בעל משמעות בממשי. סימולציה שהיא כלי בעל עוצמה ״גרעינית״.
היכולת להשתמש בווירטואלי על מנת לבצע תמורות בממשי היא זרע העתיד.
נכון, עדיין המערכת הרגשית של האדם איטית בתמורת הקיבולת ביחס לנדרש לפעולת התודעה בהקשר של סימולציה, אך סימולציה בשימוש בעל מיומנות מתגברת ענינו הוא גם בהאצת ההתאמה בין מערכת רגשית כהיבט של תודעה למערכת החושבת כהיבט אחר של תודעה.
תודעה המקפלת לידי פעולה ווירטואוזית את הסימולציה של סימולציה מאפשרת את ברירת כיווני השימוש ואם כך את מניפת כתובות ההאצה. סימולציה היא האצה של תהליכים. הווירטואלי הוא ממשי מכוחו של הרגש המשתתף בסימולציה, וזו אם כך משנה ומתמירה את התפיסה ומכאן סימולציה כהאצה משנה את האדם או ביתר רכות טומנת בחובה את תמורתו של עתיד.
מניפת כתובות ההאצה תלויה היא באינדיבידואל, ומעבר ליכולת לרכוש מיומנויות דרך סימולציה מצביעה הסימולציה על אמנות חדשה. בפשטות ניתן להפיק מסימולציה הרבה יותר משדה צפיית העין העכשווית. התפתחות מצב הנפש (מיינד), תמורות בהלך רוח, היווי של אינטליגנציה, רכישת מיומנות, האצת תהליכים, יצירת משמעות, תמורות של דפוסי היות, ותמורות של יחסי חופש/הגבל.
אך בעיקר, הסימולציה של סימולציה תיקח אותנו אל משמעותה של האצה ועולם שבו המגוון העשיר והמרהיב של צורות חיים ישתקף בידו האחת של האדם.
קץ ההיסטוריה…?
מאלו העיניים שמביטות אל תוך העתיד… ניתן לראות כמעט ורק את קץ ההיסטוריה ואם לדייק, ניתן לראות את קיצה של זו ההיסטוריה וזרעה של היסטוריה אחרת שרב בה החומר האפל…
האדם האחרון
נושא בחובו את קץ ההיסטוריה.
סימולציה וחלימה
סימולציה של סימולציה חושפת את הקשר בין תופעת החלימה לסימולציה במובן שסימולציה היא ארגון מודע של תופעת החלימה לידי כלי בידיו של האדם.
דת
אינדיבידואל שחיסר מעצמו רעיון האלוהות על כל צורות ציורה, מהמופשט של שפינוזה, מוחשיות הריטואל הפגאני וספרי מעשיות תורה, הוא עולם מעניין… כוחו של האינדיבידואל אחרי הכול הוא בזינוק תנופת התודעה המולידה תמורה המשנה את ״נשאה״. דת כרעיון אומרת היפוכו של דבר, כי טוענת היא לקבוע אוניברסאלי, ואם כך יבחר לו כל אדם את ליבו… בין המעניין כקבוע אוניברסאלי לבין רעיון, יציר כפיו של המעניין הטוען לקביעות אמיתותו.
דת (2)
גבר נשוי נפגש עם המאהבת שלו בביתה שבקומה ה-50 של מגדל דירות. התשוקה מפשיטה את בגדיהם וערומם לוחך ערומו של האחר. לפתע נפתחת דלת הדירה והאישה ממהירה את אהובה לקחת את בגדיו ולצאת את החלון כי בעלה שאך זה הגיע פתילו קצר. הגבר אץ אל החלון ואוחז את חייו על בלימה ומחכה בשארית כוחותיו שיתפנה החדר. אך האישה בכדי שלא יחשוד בעלה מכניסה אותו למנעד תשוקתה. המאהב חייו תולים בקצות אצבעותיו וכוחו אינו עומד לו והוא צונח לאורך 50 הקומות. בדרכו למטה הוא הופך בראשו ונושא תפילה לאלוהי אפשר… אם רק תציל אותי הפעם אשאר לכוד בנישואי ואשא שירת הנזירות לכל קצוות תבל. מסתדר לו העולם והגבר נוחת בדרכו למטה על בדים ועצים ומוצא עצמו לפתע בתוך בריכה של מים.… הוא יוצא מהבריכה מנער את המים, אוסף את בגדיו ומתלבש… ואז הוא אומר לעצמו… איזה שטויות אני עושה כשאני בפאניקה…
הקשר
הקשר הוא קומפוזיציה של נקודות שיקוף, תווך לאופרציה של תודעה, הקומפוזיציה היא מבוא המשמעות, בזמן שמערך נקודות השיקוף הוא ארגון התודעה ונפש (מיינד), ואם כך קומפוזיציה של אינטליגנציה.
מכאן, הקשר הוא יחס בין ארגון של אינטליגנציה לארגון של משמעות, לפעולה בעולם. הקשר הוא פעולת הנפש (מיינד) כשהוא בא מלמעלה, אך כשהוא בא מלמטה הוא משרטט את עכשוויות החופשים ביחס למעצור ההיסטורי. נפש (מיינד), תנועתה היא ביחס להקשר, הסובייקט תנועתו תלוית הקשר וזה כל ההבדל.
היכולת של תודעה להבחין בין קומפוזיציה של נקודות שיקוף לקומפוזיציה נושאת משמעות, משמעותה תפיסה פתוחה. נפש (מיינד) נותנת עצמה לארגון ותאור דינאמי של הקשר שכולו עכשוויות. ברווח בין הקומפוזיציות מובהר מושג החופש והיותו פרגמאטי.
גורו
מעטים, אלו שמחלקים את קיומם ביחס ל״אחר״ בין חברות לארוזיה של ה״אני״.
גורו (2)
מעטים יותר הם אלו שפותחים את עצמיותם להשתתפות ההשפעה וצבירתה לכלל ייחודיות האיחוד עם ה״אחר״.
גורו (3)
נדירים הם אלו המאספים את תנופת האבולוציה אל מדרונות עצמם.
גורו (4)
מופלאים הם אלו שחברו להם יחדיו לכלל מניפת תאור עולם.
גורו (5)
נצחיים הם אלו שילדו את הגדול מהם.
