אחדות מרוכבת ומורכבת (Uniplex in a flux)
נפש (מיינד) מתרחשת במצב של אחדות מורכבת ומרוכבת שהשתנותה מתמדת . תפיחת המורכבות ממצב פשוט אל המורכב והמרוכב יותר הינה מבע כיוונה. מעברי הסף של מרובדות מורכבת, מבטאים את עצמם דרך קפיצות היווי אינטליגנטיות ומשנים באופן מהותי את איכות האירוע של תאור-עצמי. מצב ההשתנות המתמדת מקפל בחובו את עיקרון העל של טבע הדברים – היות חסר בסיס.
תמונה ועולם
תמונת עולם, תוצא של הירחשות ההיראות זו שפסגותיה הן עדות אקטיבית בעלת מבע סובייקטיבי, נוטה לגלוש אל גידורו של המוחלט, אך העדות פתוחה היא בטבעה למהלך חסר היוהרה של הניסוח. חיותה של העדות נסמכת על עמקות מהלך הניסוח בדיוק כפי שחיות מהלך הניסוח נסמכת על תעוזתה של העדות. הבחירה אם כך היא בין נחלת המוחלט לבין הרפתקת החריגה של הניסוח וטעם תאימותו להינף ידה של התפתחות.
עולם ותמונה
תיאור הוא העולם, והעולם שרוי במותרות תיאוריות. מרמזות אלו המילים על ריקוד האהבים בין התרחשות ההיראות, מהלך הניסוח והינף ההתפתחות.
אך הירחשות ההיראות לכשעצמה תיאור, ומהלך הניסוח גם הוא בא לידי תיאור, חופפות בחלקן שפות התיאור ושונות בטבען.
וכך בין שפות תיאור השונות בטבען וחופפות בחלקן צף העולם ומתמונותיו אנו יוצרים את עצמנו.
ראיה
הירחשות ההיראות פסגות לה, ראיה אל תוך (Insight) וראיה למרחוק (חזון) ומהותן הינה בחריגת התודעה מקיבוע תפיסתה. ספורים הם רגעי החריגה, ועוד יותר ספורות הן פסגות ההיראות… ובסלו של העולם מתודה, אסכולה ומשמעת, וגם סוגי סוגים של נזיריות, מי שרואה יודע את מחויבות כבודה של אהבתו… ארוטיקה, היא גלגל הרחשות ההיראות.
על משרתים ואדונים
אדם בפעולתו מחשב התכווננות, ושלל פעולותיו זורמות במורד או מתלול דפוסי התכווננות, נענית התכווננות לפעולה אך בפעולה חישוב קיצה של התכווננות. פשטות הסוד מוצאו בתמורת היבטי היות בשרותה של הפעולה. זהות שהיא א-פריורית לפעולה משנה את מושא הפעולה ואילו זהות שנובעת בתוך הפעולה זמנה קצוב.
קטגוריות של נפש (מיינד)
על-נפש (One mind)
נפש העולם (Collective mind)
נפש אדם (Individual mind)
הערה (קטנה) על רצון חופשי
אם אמצעים הם אופני האפשור, מה הם אופני אפשור רצון חופשי?
גבולות
גם לגבול יש גודל, בא לומר שמהלכו של אדם במובן של חצית גבולות הגבל, גבולות אפשר וגבולות סופו של העולם, נישא על פני אותן מילים אך מהותן כל ההבדל כולו.
עולם
מחוץ לעולם הזה ועם זאת בקרב חלל העולם הזה ותבניתו אינה ביתי.
את מובנו של ״מחוץ לעולם״ ביטא מותי ופשטות האין, ובחלקו סתום ומסתורי הוא מעצמי, ונקרא בשמו חרות, וכך חלקות העצמיות שאין לה צל נושמת את שלוותו של העולם. ומובנו של המשך משפט יסוד – ״בקרב חלל העולם הזה״, אחוז הוא בבחירה, והבל פיה מעמקי הסיפור. וכך ״עם זאת״ בוקע הסיפור, שירת היותה ובחיר ליבה של הבחירה. ואם כך, סיפור, נשמת אפו של זה העולם, וזה כל הדר יופיו. וכך סיפור, תוככי ליבו הרים גבוהים של אמנות, הוא החרב הננעצת בתבניתו של העולם, וחדות הלהב עוקצת בתוכי ולא במסתרים את תבניתו של זה עולם, אל תוכו ומתוכו נולדתי.
גדולה
מתגלים פניה בניואנס, ולכן לא צריך אדם להיות בתבניתו של גאון על מנת לבטא את גדולתו, ובמחווה של יום יום שוכן הקסם של גדולה ומכאן תקוות אי-נדירותה.
גדולה (2)
ההתעלות מעבר, מובנים רבים לה אך בסופו של יום כל אדם יודע עשיית חשבון עצמו, וכל עולם המתמטיקה שרוע לרגלי ההר, וגם אם הרפתקת ההתעלות לא תוליד הדר פרי המתפצח אל עסיסיות, גם אז ליבו קל.
על חברות, קולנוע ומחווה לפליני
חברי האיטלקי, ביום של סער ודיון טען בלהט שאת הקולנוע המציאו בשביל פליני… חדה כתער המטאפורה… גם אם לא נשביתי בקסמה…
על כיסא מעץ חורק, באולם קטן בחצות הלילה צפיתי בתמונות וליבי אצר … קירב אותי האיש (פליני) לליבו של הקולנוע…
ומהו חבר? אם לא זה המקרב אותך אל אחרות… ואם נהפוך בה, באחרות, ננהיר שקירבה, מבעה הינו בטבעו גילוי-עצמי… והרי בוקע הוא (גילוי עצמי) מהסדקים המוליכים אל תוככי עתיד היותנו.
הרנסאנס של הקולנוע בתקופתו של פליני חשף שאמנות אוניברסאלית הינה מבט מכושף בקסם עוצמתה של ייחודיות, וכי מה שווה עולם עשוי אמת ללא חוצפת הדרה של ייחודיות?
רבות התמונות שאצרתי ומתוכן צפה תמונה אחת מ״אינטרוויסטא״ של פליני.
אולפן צילומים ענק וריק, על שני פודיומים אחד גבוה מהשני יושבים שני פועלים ומציירים את השמיים.
שתיקה… זמן עובר… והאסוציאציה למחכים לגודו של בקט חולפת בראשי… ואז הנמוך מביניהם מרים ראשו אל קצה השמיים שם נמצא חברו המצייר ענן עם מכחול וקורא לו…
קרלו…
שתיקה… זמן עובר…
וקרלו עוצר ומפנה ראשו למטה ועונה… כן…
זה נכון שאמא שלך זונה…
שתיקה… זמן עובר…
ושוב… פונה הפועל מלמטה וצועק…
קרלו…
ושוב שתיקה וזמן עובר…
וקרלו מפנה את ראשו למטה ועוצר לרגע…
זה נכון שאמא שלך זונה?…
כוחו של דימוי
הדימוי החוזר אל האדם תלוי בסוג האקולוגיה השיקופית בה הוא פועל, כלומר, אקולוגיות שיקופיות מבחינות עצמן האחת מהשנייה בבסיסו של מהלך יצירת הדימוי. רדיו כאקולוגיה שיקופית שונה מטלוויזיה כאקולוגיה שיקופית. רדיו מבוסס בעיקרו על גוון צלילי הקול, בעוד הטלוויזיה מבוססת בעיקרה על תמונה. שוני זה יתבטא לא רק בדימוי החוזר אל האדם אלא במהלך יצירת הדימוי. מנהיגים שנבחרו בשיא עידן הרדיו שונים באופן קטגורי ממנהיגים שנבחרו בשיא עידן הטלוויזיה וכך יהיה בשיא עידן האינטרנט שישנה קטגורית את סוג המנהיגים הנבחרים. כל עת, בהקשר זה ומובנו, מתכנסת סביב אקולוגיה שיקופית הקובעת את טעמי יצירת הדימוי ומהלכו.
כוחו של דימוי (2)
דימויו העצמי של היחיד נפגש תדיר עם הדימוי החוזר מהאקולוגיה השיקופית בה הוא פועל ומתקיים. ברוב מהלכי המקרים הרגילים אין השניים משלימים האחד את השני בלשון המעטה, יתרה מזאת, האדם מתקיים תחת ניסיון עקר להתאים את החזרת הדימוי לדימויו העצמי למרות שתעלומת היווצרותו של דימויו העצמי תפקודו ושימושו בתוככי עצמו אינה פתורה ואינה נהירה.
כוחו של דימוי (3)
דימויו של אדם את עצמו הוא אינטראקטיבי בטבעו, כלומר, דימוי אינו מוחזק באופן עצמאי על ידי היחיד. בהיות הדימוי העצמי מעגן הזהות ניתן לומר שזהותו של אדם נמצאת בהקשר אינטראקטיבי המורחש בסביבה שיקופית כזאת או אחרת.
כוחו של דימוי (4)
התאהבותו של אדם בדימוי (עצמו) החוזר מהאקולוגיה הרפלקטיבית הרלוונטית סוגרת את הדלת על כוחה של תשוקתו ומביאה אותה ברבות המקרים לחזרה עצמית.
כוחו של דימוי (5)
אדם שהכיר שעצמיותו עשויה מחומרי הדימוי העצמי, אונו טמון בחרותו. מבין הוא שמבחינה סטטיסטית רוב רובו של ייצוג עצמי עונה עד תום לסימולקרה.
חרות
הדיאלקטיקה של חרות, במובן של חרות ממה וחרות לשם מה, גשר מט לנפול בקצה דרכו של האדם. לחרות שפה אחרת ואינה נענית היא למבדוקי הצל. חרות רכה היא לעצמה מהלכת בתוך צואה ונאצלות המחשבה, נוגעת בשתיקה בכל מצבי צבירה ויודעת את עצמה כמצב של נפש (מיינד) ובעומקו גם חרות… איין.
סיבת היות
על זה הגשר בין ספינות התודעה סיפורה של סיבת היות נפרס לתרשימי זרימת הרגש. ופעמים בחשכתו של ליל צפה הבחירה תוצא רגע מותרות הנושקת לאין סוף, כך בכל שחרית חרישית, מראה מונחת ובתוכה מכחול…
