חוצפה
כלילת יופי היא חוצפה, תובעת מנשאה את קפיצות הדרך כי אם לא כן בתוך מערתו של אפלטון עדיין היינו ישובים.
אמת היסטורית
ההיסטוריה בסופו של דבר מספרת את סיפור חציית אמיתות האמת, במובן הזה חוזרת על עצמה ההיסטוריה.
אמן
אמן נותן את עצמו לטבעה של חלימה על בדי הפוטנציאל, ותוקף אונו לוחש ממהיר היופי, נותן עצמו לטבעה של חלימה ואם כך חלומו אינו שלו.
מותרות
שרוי במותרות הוא העולם.
קיומיות (אקזיסטנציאליזם)
בין אם ממגדל השן או מביבי אלג׳יר, הפשטת השם וההקשר מחמוקי המציאות, סיפרו הם את סיפור הרגש ברגע בו טבע ההלך ומכחולם יבש לרגע של אימת אבסורד. והמילה כה ארוכה ולא נוחה להגיון הלב, החולשה והעוצמה של רגש, סיפור אדם והוא הדלת.
ציניות
1969, ניל ארמסטרונג צועד על הירח ומדבר מתוך מסכי הטלוויזיה, תמונה אחת, 6 מילים וחזון של רגע הופך למציאות מאחדת. אך מה שנראה כדלת לעתיד, ורגע מכונן של הציוויליזציה והקהילה האנושית הסתיר מאחוריו את זינוקה של הציניות. 6 מילים של קופירייטר הפשיטו את הרגע מאותנטיות, מהיותו שייך לכל ושיחררו את שד הציניות לעולם.
זרז
יכולת הצפייה המקדימה אל תוך הרגע והסימולציה הבוררת ומגיבה אל תרחישים אפשריים, כתוצא אבולוציוני של נפש (מיינד) האדם, שינתה באופן מהותי את האקולוגיה בה האדם מתקיים.
כוונון הנפש עניין עדין הוא, אך מן הסתם דורש הוא מיכולת הצפייה המקדימה וברירת התרחישים את פעולת האיזון. במילים אחרות, המשוואה עלולה לחסר מעצמה את האוטנטיות של הרגע.
הנאיביות אצילה הינה ויש לשמרה בתואם למחשובו של החלום, הנאיביות מכותבת היא עם חוצפה, עם אמונה המופשטת ממושאה ועם תודעה המסתירה מעיני עצמה לרגע את צפיפות מרכבת ה״אני״. הנאיביות ככנפי היושרה (אינטגריטי) מקוצצת תדיר ביחס ישיר להתגבשות מצב הצבירה של הבנת האדם את עצמו ומקסום יכולותיו.
הציניות מפשיטה את האמונה הנאיבית בעוצמת החלימה אך בעודה עושה כך מחסרת היא את זעם התשוקה. העולם הזדקן ברגע אחד בו דרך ניל ארמסטרונג על הירח וגילה לכולם שהוא אינו עשוי מגבינה מלאה בחורים… הזדקן אך לא התבגר.
החולם
שרוי במותרות הוא העולם… והחולם חי על קו הגבול המקווקו בין מותרות העולם לבין מצב תנאי-הגבל, שם ליבו בסדקי המעניין ומחשב קיצים והתחלות של תשוקה. החלום אוסף אל מימושו את הראיה – קריאה של טבע הדברים, שדה משחק ההתהוות. מבוא האבולוציה השוחקת בטבע בני אנוש, החולם יודע את טבעו כי פתוח הינו.
החולמים משוררים של היווי הפוטנציאל הכניסו עמוק את כף היד אל טבע היותם ומשכו חוטי אפשר אל הסתברות ומשם גלגלו את גרגר ההסתברות במעלה ההר. כדור השלג מתגלגל צובר את זה החומר המנסח את עצמו לצלילות האצילות.
בתווך הזעיר בין מותרות העולם לציווי הגוף נבנה האי, מצרף חדש של כוחות השוק, מניח על שולחנו של זה אדם אלטרנטיבה ראויה לנגישות הזמן ומחלפות ברות חלוף. החולם עמוק בנבכי הנפש זיהה את עין המשמעות ויודע שתומתה ריקה.
אין אימה בליבו לנוכח אי-חשיבותו, מבין הוא לרווחתו שאין מעבר לפעולתו דבר ומחציתו, אורג הוא את המותרות של זה עולם ליציר כפיו, ויודע את מנחתו, שגם אם לא תועיל ביום מותו, קל יהיה ליבו כמו ריחה של אהבתו.
דפוסו ותבניתו של החולם, זרעו, ושמו, כתובת על הקיר, השאיר מאחוריו דלת, מבוא כניסה ויציאה.
כוחה של תמונה
תמונה היא שפה, ועתיקותה לא מיבשת את כוחה, חומר בידי התפיסה או שמא התפיסה חומר בידי שפת התמונה?
תמונה ראשונה:
אדם במרכז וכל העולם מונח לרגליו, וזה שבמרכז, אינו חשוף לעצמו ולעולם.
תמונה שנייה:
שמש במרכז העולם וכל הפלנטות סובבות סביבה.
תפיסה:
לעולם יש מרכז (אני) וכולו סובב סביב שמש(אלוה), האני אינו חשוף לעצמו אך ידוע לאלוהיו.
על בסיסה של התמונה הראשונה נוצק דפוסו של ה״אני״ ועל בסיסה של התמונה השנייה נוצק הדפוס האלוהי. טענתי פשוטה הינה, שנה את התמונה ושינית את הדפוס המכונן של המחשבה האנושית. אם רק היו יותר שמשות במערכת הכוכבים בה שוכן כוכב ארץ כל מסלולה של ההיסטוריה האנושית היה אחר.
שינוי התמונה אינו דבר של מה בכך, ותמונות הראייה כוח עצום להן בעיצוב דפוסי התפיסה. ורק התרחשות ההיראות של תודעה החורגת מקיבוע תפיסתה מלקטת שבבי מופשט ואת התמונה עדיין יש ליצור.
יציר כפיו של קופרניקוס חיכה עד שהופיעה התמונה בכדי להפוך מובן מאליו, רוב רובם של מהפכות בני אנוש עדיין מתנגשות בדפוסי הפרא שהצמיחו שתי תמונות העתיקות. רק התרחשות ההיראות יכולה לה לתמונה וגם אז נדרש להפוך כל אבן וליצוק בדפוס היות את תמונת עולם ריק מאלוה ומרכז. אך מהי הסיבה שתביא אדם אל זאת הפעולה לרוקן תמונת עולם מאלוה ומרכז? וליצוק דפוס היות חדש כאלטרנטיבה ראויה לכוחה של התמונה?
לשחק עם המשחק
בעונה השביעית של סדרת הטלוויזיה "הבית הלבן" מוקדש פרק שלם לעימות הטלוויזיוני בין המתמודדים לנשיאות. שני המתמודדים לומדים היטב את חוקי משחק העימות, מכינים את שיעורי הבית שלהם על פי כל כללי המתודה הפוליטית האמריקאית. הרגע הגדול מגיע ומנחה העימות נותן את האות ובקצרה פורס את מערך חוקי המשחק (עימות) הן לצופים והן למתמודדים ואז… המתמודד הרפובליקני (ויניק) צועד ממקומו מאחורי הפודיום ופונה אל המתמודד הדמוקרטי (סנטוס), אל המנחה והצופים, ומציע (באופן המצטייר כאותנטי) לשנות מעט את חוקי המשחק. הוא טוען בלהט שהוא בעד עימות "אמיתי" שבו חוקי המשחק לא הם אלו ששולטים בעימות אלא הזרם האותנטי של הדיון בין שני המתמודדים הוא זה שמקבל מקום. סנטוס מסכים, ולמנחה העימות לא נותרת ברירה אלא ללכת עם שיתוף הפעולה הנדיר בין שני הטוענים לכתר.
מעבר להיותו רגע טלוויזיוני נדיר מקפל הרגע הזה עיקרון מעניין ומהותי של הטבע האנושי בתוך משחק החיים… היכולת האנושית לשחק עם המשחק.
במשחק הנקרא חיים מתקיימים זה לצד זה שני סוגים של משחקים, הראשון והידוע נקרא משחק סופי או משחק סכום אפס. משחק סופי מתנהל בתוך מסגרת קשיחה של חוקים ותוצאתו היא פשוטה, מנצח ומפסיד. משחק סופי ענינו בפיתוח סדרה מתגברת של חופשים ביחס למערך הקשיח של חוקי המשחק, כל חופש שהושג מיתרגם לכלי חדש במשחק.
לדוגמא: ההיסטוריה של עריכת סרטים מתחלקת לשניים, עד המחשב והווידיאו ואחרי המחשב והווידיאו. מכשיר העריכה הקלאסי היה שולחן עריכה וספלייסר ששימש כתווך בין שתי פיסות צלולואיד שחוברו להן יחדיו ויצרו בכך את הרצף של הסרט. זה היה החוק הטכנולוגי הקשיח של עריכת סרטים וההיסטוריה של העריכה מראה את התפתחות סדרה מתגברת של חופשים ביחס לחוקי המשחק ובמקרה הזה המכשיר (ספלייסר) מייצג את המבנה הקשיח של ההגבלים. סרגי אייזנשטיין, הבימאי הרוסי הענק, עושה את פריצת הדרך הגדולה הראשונה ב- 1926 בסרטו "אונית הקרב פוטיומקין", הסצנה המפורסמת של עגלת התינוק המחליקה במורד המדרגות ייצגה את פריצת הדרך של מתודת העריכה.
בשנות השמונים של המאה העשרים הופיעו בעולם הקולנוע מכשירי הווידיאו והמחשבים, והחיבור ביניהם יצר מהפכה במתודת העריכה, הספלייסר (עריכה מכאנית) ננטש לטובת עריכה דיגיטאלית. העריכה הדיגיטאלית שינתה את חוקי המשחק במובן של העשרה מאסיבית של דרגות החופש שהונחו בידיו של עורך הסרטים. ניתן היה לחבר כל שוט לכל שוט, ניתן היה לטפל בכל שוט ובכל פריים של הסרט. הצלולואיד הפך להיות פתוח ולא סגור. ומתודת העריכה השתנתה באופן גורף ובשפה של הקשר זה, העורך יכול היה לשחק עם המשחק.
ברגע ש'לשחק עם המשחק' הופך להיות חלק מהמשחק ניתן לומר שסוג המשחק משתנה ממשחק סופי שסכומו אפס למשחק אין סופי שבו משחק סכום אפס הוא אפשרות ולא מצב הדברים. לשחק עם המשחק מרמז על מצב דברים בו האבולוציה של חוקי המשחק היא חלק מהמשחק. במילים אחרות, המשחק פתוח ומכאן פעולת גילום האינטליגנציה למערכת מתגברת של חופשים, ואם כך כלים, משנה את חוקי המשחק ואת המשחק לכשעצמו. ובמובן הזה מערך התנאים המגבילים נפתח לשינוי.
וכך, משחק אין סופי במובן של לשחק עם המשחק כחלק מהמשחק מגלם לטעמי את מצבו העתידי האפשרי של האדם.
