משך שישי (חלק ראשון)
מיתוסופיה
מיתוס כמוהו כשפה, ובמובן הזה מיתוס מעצב את התפיסה, מיתוס כמוהו כארכיטקטורה של התפיסה, ותפיסה, ניתן לומר, מניחה מציאות לפתחה של תודעה, ומכאן תודעה מקפלת בחובה את הבינה של מיתולוגיה, או נדרשת התודעה אם כך לאינטואיציה מיתולוגית.
גבולות המיתוס
מה יקרה כאשר השינוי שנוצר מכוח ליבו של אחד דורש ממנו להפוך בעצמו ואת עצמו ולהשתנות? מי שחקר בספרי ההיסטוריה יודע שאלוהים נטש או ננטש… עוד לא נוצק המיתוס בו האלוהים הסיר את גלימתו והצטרף לברואיו שהפכו עצמם לכוח טבע. העדרו של המיתוס מסוג זה מסמן את קווי-גבול המציאות וקווי מתאר הנרטיבים המאפשרים.
דמוקרטיה
הדמוקרטיה מטבעה משאירה פתוחה את שאלת יחסי הכוח, עוסקת היא בשאלת יחסי הכוח בפועל, וככזו הדמוקרטיה היא פילוסופיה פרגמאטית ויום יומית.
דמוקרטיה, רעיון שעוד לא בקע מביצתו ולו רק בגלל הצבעתו הישירה על האינדיבידואל כישות אוטונומית סוברנית, בעלת יכולת להכיר בכוחה ואם כך, ברת יכולת השפעה על מתאר סביבתה.
לבחור לקנות רק קפה המגיע ישירות מהחקלאי שקוטף אותו אל חנות במרכז רומא, טומן בחובו מהלך פוליטי רב עוצמה, ובעצם משרטט מהפכה ללא מהפכן העומד בקצה הגל, המחייב את היווצרותה של מערכת של יחסי כוח. וכך בעודו בא למחוק ולמגר יחסי כוח, מייצר המהפכן של ראש הגל יחסי כוח בהכרח.
האדם הרואה את פעולתו (ראה קנית קפה) כחסרת משמעות וחשיבות מצביע בהכרח על עצמו. וכך בעודו גודע את כבודו ואת מה שעושה אותו הוא עצמו, הוא מחזיר את הדמוקרטיה עמוק אל תוך הביצה ונותן לפוליטיזציה של מהפכות לשחק משחק סכום אפס. תמונת העולם הדמוקרטית מתחילה באינדיבידואל ונמשכת אל תוך השאלה הפתוחה של יחסי הכוח ומכאן מצביעה אל טיבו וטבעו של האדם כאינדיבידואל.
הדמוקרטיה במובנה זה רחוקה מלהיות זניחה והיא דוחפת את האדם למהפכה פרטית ופשוטה ובכך לוקחת חלק בעיצוב טיבעו וטיבו של האדם. הדמוקרטיה אם כך משרטטת יחסי כוח בהם האינדיבידואל הינו ה״שלטון״ דרך שליטתו בעיצוב עצמו טבעו וטיבו. יתרה מכך, דמוקרטיה היא הכלי האחראי לייצור הנסיבות המאפשרות לידתו של אינדיבידואל.
אדם הלוקח נשק לידיו בוחר את עצמו… זוהי מהות הדמוקרטיה ובתוקף כך הינה אוניברסאלית.
יחסי-הכוח ניסו לשרטט את הקו שבו הבחירה של היחיד מחויבת לעצור בדיוק במקום בו האחר מתחיל. שירטוט הקו מלווה את ימי ילדותה של האנושות, אך דמוקרטיה אינה מסתגלת למהלך זה. את זה הקו בו האחר מתחיל חייב האינדיבידואל לגלות עמוק בתוך עצמו ועצמיותו.
הרבים, אלו שאינם פוסעים בדרכים הצדדיות הנושאות את ההלך למחוזות הנחושים של הלא ידוע, נושאים בגאון את מטריית המשמעות וחובקים את בצע הנורמאליות בכל פה ומכאן הם רבים ולא יחיד. וכך היחיד המוחלש, זה שהוא צילם של הרבים נותן את עצמו לשרטוט הפחם של יחסי-הכוח.
ההיסטוריה מראה שוב ושוב, ששרטוט יחסי הכוח התבסס תמיד על יחיד שהינו צל של הרבים. זה שכוחו מוחלש נוטה ליפול חלל להיותו נער רך בשנים ומכאן יש מקום ליחסי כוח שעניינם לשמר את מהלכה של הציוויליזציה ולהגן על היחיד, כצילם של הרבים, מעצמו.
והנה מתפצחת בפינו החידה העתיקה וטעמה מר כלענה, זהו הטיעון שעד היום ניצח בכל הקרבות, מי שיכול יכול ואילו המתים קוברים את המתים.
עכשיו שניחוחות היום חולפים והגשם מתרברב בחסות החשיכה אני יודע שבשאלה זו אין לקחת צד. הפילוסופיה כהיבט פוליטי של חיי אדם, נכון לה בשאלה זו לבחור באי נקיטת העמדה ולהחליש בכך את הטיעון שקבע את מהלכי ההיסטוריה ומצד שני לא להסכים לזוהר של חזון הדמוקרטיה.
אדם המניח את נשקו בוחר את עצמו… זאת מהות הדמוקרטיה ומכאן, הינה אוניברסאלית.
הדמוקרטיה טרם בקעה מביצתה, אך האדם הדמוקרטי, זה שבחירותיו יוצרות את עצמו, טיבו וטיבעו, הוא מהלך מלא רוך של עתיד שזורם מכבר בעצמותינו. האדם שמשפיע על העולם דרך בחירותיו, זה הוא האדם בו אני בוחר
