יצירה
במה מסתכמים חיי אדם? אילולא מכלול יצירתו, ומהי יצירתו? אם לא אופני ומאפייני היותו.
פראות
על דרקוני המהפכות רכבנו גאים לרגע, כוכבי השביט הסיטו אותנו ממסלולנו הטבעי, נטשנו את האלה הגדולה ובעטנו בצלמי האלוהימים שעשינו, לשנו בנורמאליות עד מבוא צריחתה, קרענו את האמת מגופנו ואכלנו את פיסותיה. בטשנו ברגליים יחפות את כל התלמים כולם ושאגנו לנוכח יופי מצלול הרגע. שחררנו את נשותינו מהיות כבודה ואת ילדינו שילחנו, לבד. ריסקנו את שעון החול ואת שלל גרגירי החול לעסנו וירקנו אש. אל זה הגוף החדרנו את ידנו הפתוחה ושינינו מנגנוני זקנה טיפשית. זינקנו אל הפסגות הלבנות וקפצנו אל תהומות השחור אהבנו כמו חתולים גדולים בפראות ברוך עד עמקי תומתנו. הפרשנו פנינים והגשנו על צלחות שקופות.
כמה הפכנו את עצמנו?
עידון עירום
אבולוציה של מודעות מטפסת אל עידון ערום, חוצבת במפסלת הבחירה, ומחשבת את תזמון מעשה האהבים. עם חוטי המשי-אש אורגת את שלמותה עד למלא נימת סיבור. קושרת אל אמלגאמה את תמציתם של מסמני אדם, נצרפות הערבוב, הבל פיה של יצירה עצמית.
כמה הפכנו בעצמנו?
כיעור
אין שידמה לכיעורו של האדם, ורגעי יופיו מתבוננים אל שביל הדם וכובשים ראשם.
אגדה
האגדות נקיות הן, אין בן ולו זבוב טורד, חסרות זיעה וצל, ערוך הכול ללא יותרה ושארית של פריים בודד. משאירות מאחור, האגדות, בשר נרקב ללא כנפי האש, החיים, שטופים גדושים במתפיחי עתיקות, מערות שפע העתיד גולשות אל נקבוביות בהן כבה אתמול, והיום שרק היה נלחם נושף בעוז ויורק קטיפות מלהטות. האגדה מלהקת משמעות וניקיונה מעיד על זעתי. חייתי זמן רב מידי כדי לראות את האגדה נושקת ליום יום, ואת דמי היום מתעלים מעבר.להגיונם של אגדות, ידעתי להבחין בין זה לזה, אך זהו ההבחן תפח לכלל קווי התפר של חיי, ובכל מידיות מניף הרגע חוף עם ים משני צידיו. האגדה ניקבה בסדר הנימי ורשת הסיבים פוצעת את היגדי סיפורי. אל סופו של העולם על רגלי חתול זקנות נחתתי, טופרי אוספים את האבק, ויקרות הסוף תובע מנחתו אך הפעם לא אתן לקחת את ליבי. פה אשב ללא עץ וצל, יפתח השער מעצמו ואם לא, אני השער
.
אבולוציה של תודעה
תודעה מתפתחת ביחס להקשר היסטורי. וכשנושר גם ההקשר היסטורי, נוקשת העדות על דלתות כבדות, מראית מצב הדברים. האמנים הגדולים של תודעה הניחו על פסגות ההרים את מראיתו של ההקשר ההיסטורי, בתוך עצמם יילדו את צלילי תנועת הנגד, עד שרוקע הקרע במרקמו של ההקשר, זה שכולו היסטוריה. תופחת ומתפתחת תודעה דרך הקרעים במארג של תמונת עולם, ותמונת עולמו של אדם היא התווך בו נוצרת עיר התודעה.
אהבה
אהבתי גדולה הינה מאיטיות ההסגלה של המערך הרגשי, זה כוחי. הטרגדיה והדרמה הגדולה של האדם משתקפת באיטיות ההסגלה של תבניות הרגש ביחס למהירות יצירת התיאורים – יוצרי ולוכדי המציאות.
עיקרון
העיקרון מעולם לא היווה בעיה, האידיאליסטים שכחו שעיקרון לבד ביער לא קיים, תוכו של העיקרון הוא אדם נושם וחי. ומכך שלהסכים על העיקרון קלותו של עניין, אך להסכים על האדם שבתוכו כל העניין כולו.
שמרנות
והשמרנים? מחזיקים בטבעו של אדם כאילו גלגל התנופה לא חדר את טיפשות אי ההיתכנות.
אהבה
למות, בפשטותו, משמעו היות עיוור לעתיד, חיים, טבע מרקמם הינו עומק ברירת יצירת העתידים . ועם זאת המעט שגיליתי חדר בינות מפרקי החיים וערש המוות… אהבה צופנת את העתיד היחיד, העכשיו וכל בינות אתמול.
ספורות
ספורות הן מילותיו של אדם, כך אמר המשורר ומה הן בעצם מילותיו של אדם? אם לא השמות שנתן? לספריו הריקים של טבע בני אנוש. מה הן בעצם מידותיו של אדם? אם לא תוואי תהלוכת התיאור פורץ ההיסטוריה ומנקב הנורמאליות שחייו שירטטו על עורו? מהי צלקתו של אדם אם לא ניסיונו לברור עתיד? אני בחרתי את סופי, זה שיצירה נועצת במולידה והיוצר בעצמיותו. שם גיליתי את כוחה הלא ספור של אהבתי… איש מת אנוכי, מילותיי ספורות המה והתרוננות אהבתי דקויות רבות ספגה אל תוכה, סופיי מתקבעים אל תוכי, ותכני, בסופו של דבר הם יצירות הנוטפות ממעמקי סופיות. מבעד לערפילית ראיתי מדבר ובתוכו שמחתי ושימחתי את חיי והרי אהובתי הפליגה אל תוכי וטרם שבה.
בר-חלוף
זינקה אל תוכי גם שירת החומר האפל, מילואו של איין, זה, המתנזר ממציאות ושפה. אז חישבתי, הנצח ינצח את ברואי חלוף העיתים, טעיתי, בר חלוף, שירה גדולה מכל.
איני יודע אם היתה זו עוצמתי שחדרה את אין כוחי, או שמא היתה זו חולשתי שצבטה בעוצמה ופרטה בהדר על מיתרי הפתיחות. נכנעתי למומנטום, והוא לא ממשיך ולא עוצר, בתוך האש, ראיתי, ללא עיניים, את התבגרותי, לבד צפיתי בחריכת המקצב, ליבי התקשח אך בסופו של יום אהבתי רוקנה הכול לכלל עתיד אחד ובו טמון מותי וגם חיי.
אני המשורר, אמן של גודל לא מוגדר, נובר, נובט, נוהה, נודד, נוגש, נוהק… בעיקר נוהר אל זה שלא נוצר… אני סיימתי את שירתי בעוצמת כל בר חלוף.
