האחר
בעולמך אזרח אני, הייה לי מלך.
עתיד
המחר, אין לו חלק בעתיד, פלג הוא של ההווה, רק זה שמנביט בתוכו צורה ללא ידוע, מרחיק עצמו מההווה ומגלם את העתיד.
הלך-רוח
האקולוגיה בה צומחים קרובי צפיית העומק, צביר תיאורי תוואי טבעו של עולם, מלכתו של העולם, צפיית העומק, כרוכה תלויה בקצה החבל.
עתיד
עמקות הצפייה היא רחם העתיד, נישאת היא על גבי מתלולי הרגשות העיליים , עתיד מתחיל עם פריחת הרגש.
חיים
החיים כפי שהיו אינם מרמזים על חיים כפי שיהיו, מביטים בעצמם החיים דרך התמורה. ועדיין, החיים מעודנים ומרוכבים יותר מפשטות שורשי המחשבה, ועם כל זאת, פשוטים הם חיים לנוכח מרובדות מרוכבתו של זה אדם.
עתיד
אין עתיד ללא עשייה, כלומר, עתיד עושים על ידי הישרדותו של חוג המעניין.
ילדות ופרימיטיביות
הפעולה הראשונה היא מישוג-דימוי של העולם, האניגמה של אינטראקטיביות במחשבתו של האדם, תחילתה בפעולת האנשה ואם רק היה אדם גם בן אנוש, פלאה של הילדות היה נמהל במתיקות היין.
רמז
אני, אחרון בבני אנוש מביט אל נקודת ההתחלה, מישוג-דימוי עולם, טיפות של רנסאנס, רואה את הקצה ואת הצוק נפער נמתח אל תוך הסדק, איזור הסוף בו נצרפים הרמזים אל יצור אחר. מתוח עד פקיעה לאורכם של הקווים וכתמי הצבע, האדם האחרון מניח על הבד את חמרי ההתחלה. את הקוף השארנו מאחור, גם הניאנדרטל וגם הספיאנס ילך בדרך כל בשר, טבעו של הטבעי לא מותיר מקום גם לרומנטיקה של הפרא האציל. אחרון בני האדם אני ופני מועדות… כושלות… משמעות היא גל פתוח, זהו מנעד הרגש הפורט אותו לפסוקי תנועה.
אמן הוא קודם כל צייד הרגש החדש, זה שיפתח קליפת בן אנוש לכלל הרמז ממיר חידת היות.
טנגו
הסיפור שבעורקיו זורמת משמעות מנסח כוריאוגרפיה של ריקוד, טנגו של תוכן השקופיות, זר מכלול מזמורי הרגש, ופסנתר מופשט של תודעה שמנעד קלידיו סימבולים, זה הטנגו וכולו מתוח עד פקיעה אבולוציונית… הסיפור מיטת אהבים.
מציאות
מנוסחת, מגנום אופוס של חיי בעירת הדממה, מהיר מהתפיסה היופי ומתפתל לעד, הדיון חוטף לרגע ומצית את תגובת הנגד. מילון המציאות כורע ברך אל מול היד הטבולה בדיו וברכי פקות, לרגע, אל מול שפיעת הקולות.
טיפסתי בחלקלקותו של הר ההיסטוריה, בידי ליטשתי את השכבות הגיאולוגיות של זה ההר, מילון המציאות. במכונות הזמן הפלגתי, נכחתי כשמחשבת הסיפור הכתה גלים, חלקם עושים דרכם אל חופי איסוף ההשפעה.
מילון המציאות ריק מערכים רק שמות מבקעים קליפות, מכולם אהבתי את המשוררים, מציאות היא קודם כל שם ואם כך מילון המציאות הוא ספר של כתובות.
בהיותי האחרון אסרתי על עצמי לברור לבחור, בהיותי האחרון גם עד אנוכי, והנה הוא ספר הכתובות מילון המציאות בידי הימנית, השמאלית עדיין עסוקה עמוסה בצלילות אברי העונג.
אך ידי רבות המה, מפיקות קורים של רשתות ורשתיות, הנחתי מלכודות בתוך הכוח החלש וצפיתי בתנודות, קול צלילי המציאות, אצרתי, חומר הניסוח של מותי ושל חיי השארתי מאחור. הניסוח מאחר לבוא וכך אני מצייר עם שבירת המים, אם שפה אינה נוכחת מהי מציאות? ואם נוכחת?
חרות
פסגה של התחלה היא חרות, והיא, ההתחלה, נושקת לבחירה. כך אני מתחיל במלאכת הבחירה, וכל פיסוק מזנב בסדר הדברים ומאסף חלל, כך אני יודע את חרותי כחלל אפל המקבל את מילתי כסדר הדברים.
חלימה (חומרוח)
שום דבר אינו הולך לאיבוד במרחבי החומרוח, צביר המחשבות, אמני החומרוח, צמתי קישוריות והשראה, משליכים אחורה את הרשת ומטילים קדימה את זינוק יפעה של בוננות. מעבר לחשיבות וגם הבלות הכול, אמני החומרוח עסוקים בחלימה, האצת מבוא אדם לכלל ביאה.
זרמים
הזרם המרכזי, היסטוריה הנופחת את נשמתה בצביר הנורמאליות, משכנם של בעלי הבתים, העכשווי מפעפע בקצוות, מחדר חתחות בליבה של הנורמאליות. הזרם המרכזי מעולם לא היה המרכז, כי שם, בטבורו של העולם גואות המגמות, נאספות למלא הצעד.
מציאות
מציאות הינה הקשר פתוח, אינטראקטיבית… כן, מתפתחת… כן, מרוכבת… כן, פוטנציאל טהור וגרגר חול בכף יד אחת, פתוחה למשמעות… כן… מרקם גועש… כן… אמני החומרוח לא יצביעו לעולם על טבעו של האחד. בעמקי תומתם הם יבוזו לכל אלו הנחים למלא אורך הצבעתם.
אמן
אמן, חסר זמן הינו, מסעפי זהותו בוצעים את תנודת המעניין לפיסות פראיות, אמן חסר מחויבות הוא לאמנות. אמן עונה לשאלת האיך מסרב לענות לשאלת המי ובוחש בשאלת המה, אמן, יודע את מקומו מתי הוא בא ומתי הוא הולך…
גם זו לטובה
אמרתו של רבי גמזו רומזת על מותו של המוחלט, נקודת המפגש בין (הוויה) חוויה למודעות, ממשק חיי אדם, דרכו יוצר משמעות ומציב מציאות בהקשר. המוחלט רובץ במסתור וטורף את מבוא המודעות, המוחלט מציב אדם במקום בו אין הדר. מי שריטש את המוחלט יודע את כוחו של הרגל… גם זו לטובה.
דע את עצמך
מתכתש עם התפיסה ומרחיב את חלל התודעה, "דע את עצמך" הוא המבוא של יצירה עצמית, הדינאמיקה של הבנת עצמנו מנפישה קפיצות בינה.
