ערום
תמונתו של אדם ערום כולה סיפור מצבו, לא פניו לא עיניו ולא כפות ידיו… הגוף הערום מצמצם את הפנטזיה, מחלץ את פסיעות המציאות הפנימית לכלל גיאוגרפיה, נוכחת כמו ערומו של הגוף.
נוכחות
עוצמת הנוכחות של החומר הראשוני לכשעצמה הצהרה של חרות, בעצמותיי היא פוסעת, ומשמעות ריקנותה באי תביעת האימות , עוצמת הנוכחות זרע ההנפשה של ראשית הדברים וחוזר חלילה.
מחשבה
כשמחשבה ריקה ממושאה היא יוצרת את העולם, כשהמחשבה נישאת לעבר חופי מושאה נוצר גופו של העולם, כשהמחשבה עוסקת בעצמה נוצר האדם.
פורטרט עצמי?
שניות מתפרצת אל מרחבו של היחיד כארכיטקטורה של מרחק בין פורטרט עצמי לתמונת עולם. כשנושר המרחק ותמונת עולם היא מראית פניו של היחיד, אדם מעיין בטבע והטבע מעיין בו.
מטאפיזיקה
המטאפיזיקה בסופו של יום תובעת את הפיזיקה של עצמיותה , נוכחותו של הגוף תובעת מהמטאפיזיקה את העדר טיפשותה ואת הממשק עם כל העולמות, כמו שהמטאפיזיקה דורשת מגוף )החיים( את העדר הסופיות.
היסטוריה
ההיסטוריה של האדם פשוטה היא, להיות תואם תוך כדי מציאת מתחריו, ולהתעלות. הבחירה בנקודות הייחוס, ממנה זורמת דרמת התאימות , השתוות וההתעלות, מכיילת את כיוון התפתחות התודעה של היחיד. היסטוריה של יחיד אם כך מתחילה בבחירת רקע הייחוס, והדרמה שהוצתה מספרת סיפור פשוט של אהבה.
חיים ועריכה מחדש
פעמים החיים משתרכים, סרוגים היטב אל התפרים הגסים של ההיסטוריה ואז לפתע הם נובעים וההיסטוריה מחווירה, משתרכת, שוקעת לאי-סדר. או אז היחיד, זה שעיצב את רקע הייחוס וכייל את התפתחות תודעתו ניצב שוב אל מול ברירת העיצוב ועריכתה מחדש.
אי חשיבות
בתחילה זה היה הטבע העירום הן של המדבר והן של השמיים שהבהירו בחשכת הליל את גודלו חסר החשיבות של האדם. שם נולד המיתוס שהוליד את הדת שהולידה אותי, את כולם ילדו מספרי הסיפורים שהולידו את האדם. הנרטיבים של אי חשיבות כמו גם הנרטיבים של חשיבות והמשחק בניהם, מכונת הכיול הנרטיבית- מושגית המחפשת ויוצרת את הרגש, גלגל התנופה הקיומי. התנועה הבלתי פוסקת מחוסר חשיבות לחשיבות אין בה ולא כלום אם לא תשכיל לכייל את עצמה מבעד לתובנת המיזוג.של הסימבולים המנוגדים ומכאן שפת רגש חדשה.
פסיכו-היסטוריה
הפסיכו-היסטוריה, במובן של ניסוח חוקי התנועה של הרוח האנושית, נובעת ממעמקי השיקוף-עצמי, פסיכו-היסטוריה היא מהלך מחויב בדרך אל חוק חדש ואם כך היסטוריה חדשה. אך לפני כל היסטוריה חדשה נובטות אפשרויות הבחירה ואם כך מפרק נוסף וסף אחר של אינדיבידואליות.
ישראל
הציונות מהפכה שמתמוססת בנקודת המפגש עם שורשיה, האם יכול חזון לשרוד לאורך זמן ללא שמיכת הפוך של הדת?
מצרף
קבוצות אנושיות המאורגנות למודל של מדינות ריבוניות חייבות את הדת כחלק מחוק השימור העצמי. מכאן נובע גם הסוף של מודל המדינה או במילים אחרות אין ולא תיתכן הפרדת דת ומדינה, כאשר תיעלם הדת תיעלם גם המדינה וכאשר תיעלם המדינה תיעלם גם הדת. כל המתקפות המודרניות על הדת בטעות יסודן וכל בר-דעת יודע שמדינה היא מצרף של דת, כלכלה, ארגון ותרבות. או שמתקיפים את כל המצרף או שלא מתקיפים בכלל. ובכלל, היש בנמצא חזון של מצרף אלטרנטיבי? עתה כשהשעות נוקפות ונוטפות את צער העולם מתברר שהחזון האינדיבידואלי הוא היחיד בנמצא, ואולי טוב שכך.
העזה
התפתחות החיים, שבתוך, של היחיד, מעולם לא הפכה להיות חלק מהזרם המרכזי של התרבות האנושית. המיקרוקוסמוס ננטש לטובת הנורמאליות, האינטימיות נאכלה על ידי החיה, עומק הנפש נדרס על ידי מגפי המלחמה וצחצוח הנעלים, זקיפות הקומה נמנעה על ידי הפלנום של הרבים, האישי טבע בפלצות. הפוליטיקה של המרכז השפוי נתנה עצמה ככלב לפני אלוהי הטיפשות. המתים שולטים בעולם נתמכים על ידי הישנים ומתחזקים על ידי היזון חוזר של המספרים הגדולים… סוגסטיה של נחמה. במקום שהנורמאליות, חגורת הצניעות על מבוא ההעזה, תהיה הצד החיצון, הפכה הנורמאליות לנקודת הייחוס. מהיכן נובעת המתמטיקה, המדע, האמנות, הדת, המיתוס, מהיכן פרצו להם תנופות המחשבה הגדולות? הנדסת העתיד תקוותה בהפיכת השולחן, חינוך שאינו כולל את יצירת הנסיבות הפנימיות להתפתחות החיים שבתוך של היחיד ממשיך לייצר עבדים לבורות הנורמאליות.
מיטה וסופו של יום
סופו של יום ערום לבסוף אני מונח, בגובה העיניים אל תוך החשיכה המתעבה עם נפילת הדיבור, הזדקרות הזיכרון, מחשב זיעה של יום. עיבוי החשכה הזדקקותה של הדממה, זחילתם של רגשות מהפרברים אל המוקד. המוות הקטן מדמה עצמו לסופי על חשבון המחר, חבוק בזרועותיי הדמות עם הקלשון. אני חודר ורק עיני צפות בחללו, הוא מתקיף בשרירותיות מובנת בתוך עיניי המוצפות בתמונותיו המשתנות. אני מתפשט בחלל עד שאישוני חורי תולעת, חושפים את איזור הייחודיות. שעון החול מתפורר לאינסוף אל תוך כף ידי… אני סוגר את עיני. החלום צף במקום אחר שם אני ער אורג מאחורי דלתות התודעה יקום חדש. אל חוף הים מבצר האופק אני משיג את קיומי, הגלים מתקבצים אוכלים מכף ידי הקפוצה מלא החופן גרגירי חול. אני משלח אותם אל האופק משתכח מעצמי, בו בזמן סופה של חול מערבלת אופק קפוא לכלל תנועה.
קו-גבול
בפתאומיות, אני חוטף את שבריר המחשבה מהזרם, מביא את עצמי לסף הנביעה, רושם את התפוררות הלך הרוח והפסקת תזרים המידיות. אני מסעף את התווך עם מכחול עדין צופה במחטף החיתחות ותוצאי ערעור ההתמצאות. היא מתקלפת בעדינות המחשבה, פיסה דקיקה מחוט הסערה, מחמוקי פוטנציאל עדין, מכה אל חופי עיר המודעות. קו-הרקיע מבליט היסטוריה של רעיונות ורשימות של בית הכלא, אני יורד אל הביוב אוגר בצרור את תמונת העיר העתיקה וגן פסלי המחשבה.
אני בוחן את הפלטה עליה שלושת צבעי היסוד: הנצחי, המשתנה והעכשווי. כל אחד תובע בלבדיות וכוללנות ולכל אחד טיעון שאין להפיגו. לרגע אני מניח את עצמי כדמות אל מול פסוקי החומר ומבין את האימה של כל אדם, הנה זה הטבע הנה זה אדם יציר הטבע והנה הנרטיב. מעבר לנהר, מנגד, אלו מלבושי ואם כך זאת דמותי, נצחי, משתנה ועכשווי ושוב האש בוערת והאפר נערם. ואם לא זה ולא זה, כובד המשקל הוא אינסופי ואם כך נקודת הייחודיות אנוכי.
הקשר לשוני, בהכרח, מבדל בין הנצחי, המשתנה והעכשווי. אך האם לא בטעות יסודו? בעוד משלב בו הזמניות של שלושת המסמנים הגדולים, שפתו של הרגע, הנצחי והמשתנה, לעולם אינו נח בחיק השפה האנושית. גולשת שפתו של הרגע ומבעבעת מעבר ובינות למארג המילים, שם טמון הזרע המכונן את העכשווי ללא שיירים. הריקוד שאינו קורס לפיסוק בעל משך, זה התובע נצחיות עכשווית, הוא הוא התובנה, השתיקה של היופי.
ייחודיות
קריסת החוק עד היוליות של ייחודיות, בו זמניות היא אופק הפיסוק, והרי הפיסוק מהות הכול וחרותי פיסוק פתוח.
תפיסה
ומהי התפיסה אם לא חוגת פיסוק, ואם כך, חישופה - המהלך הקומי של פשטות. ומהי נשמתה של דרמה? זו של ההיות, המתנדנדת בין מהלך החישוף לבין ההסתרה המחויבת של פסוקי תפיסה… חישופו של חופש הוא החומר.
אנרכיה
אסוף ללא שלטון אני אוצר תנודות של מכונת המצבים, בורר את אלו המשיקות את זימונו של המחר, נמנע מאלו בהן טמונה התמדת התנועה. ללא תוצר ללא סיבה וללא מרכז חישוב-חישה, בתוך ספרית הזהויות המלאכותיות, מסעפי הקשרים תובעים את רשת ההבחנים המכנסת את אפיון עצמה. שרירותיות התנועה שאינה מילדת, מחיקתו של חץ הצפון וכל שצפון בהעדרה של תכלית. יופי החותר מתחת למראית טבעו ומייצר את החלל אליו תנוע האסטטיקה הרדיקלית.
פעולת הסרק, איבוד הדעת המכוננת את גן פסלי המחשבה, בין אשכול הספריות המתהוות ונמחקות, כחוט שברירי אני זורם במחילות החשוכות מרפא את סדר הדברים. ללא חוק אני מאזן את תכלית המשמעות, מאכל את תרשימי זרימת האגדות, השראה בלתי אפשרית… גבולותיו של הלא ידוע מניחים את קיומי למרגלות ההרים חוצי הסף. אצבעותיי טבולות בדיו נעות על קו השבר של רקיעים, אני קושר אלי את האבק השוכן בסדקים.
גיבור של לא כלום בסוף היום כלעומת שבאתי אני מונח ערום, חולשה ללא עוצמת תקווה מפיחה חיים, מפוררת את כלל נשקי המוות… טובל את הזרע באגן שכולו ארוזיה מתבונן במלוחמה, תנודת המצבים הנפערים לרגע היוצקים חיים למוות ומוות לחיים…
בסופו של יום סיפור שלא יסופר על גיבור של לא כלום שאצר את האבק בגן פסלי המחשבה כתמי הלחלוחית הארוזיה של אנרכיה… הכוח המוחלש של אמן הרגש, זר לעצמו הוא אגן ההיקוות של פסיעות הדממה… ארוטיקה של ארוזיה עצמית מתפשטת אל גוף חדש.
והנה העיניים מנסות לטבול לקרא לפצוע בתובנה להנהיר וליפייף את פעולת הסרק, נרטיב של פעולה רגשית… המחדרת אהבה.
כניעה
בתהום החומר… יצירתיות נכנעת לדעת למראית העין, האופק הפנימי של יצירתיות אין בו קשת ולא תבנית של חץ, גם אינסוף מתנדנד על חבל בעמקי התהומות.
בתהום החומר… ישימון בוער, החוק שאין לו כלל, מקור הדרמה שאני יולד את סיבתה. שדה טיפות אפשור הפשר, מלוא העין ערפל סמיך, כך הוא טעמו של זרע… מהות הדמוקרטיה היא בחירה ויכולת הבחירה.
בתהום החומר… העדר הצל חושף טבע שכל הדימויים כולם לא ישכילו לנצח, אמן של רגש נע בחטף בין ענבי היין, אוצר הקומפוזיציה שעוצרת את ההיסטוריה, מניח את החרב בגבולו של העולם.
בתהום החומר… העדר הצל חושף תובע קווי מתאר תמונת הנוף של ייחודיות על רקע ענן האפשריות, זה הקנבס רחם הבריאה לטבעו אני הזרע.
בתהום החומר… מעוף הדמיון משתרע למרגלות געש החזון, הנה שבתי אל ביתי הנושק אל תהומות אפשר, אל מפרצו של העתיד אני מזרים את תוצא אהבתי… מקלדת של מצבים לשם אני הולך.
בתהום החומר… מנעד האפשרי…. מחצבי האבולוציה, המקודש חופשי הוא…. היותי… הגיון הלב זורם מהיר מההיסטוריה.
בתהום החומר… אין לי שם ולא סוהר ופני עכשיו תצהיר המשמעות, מתערבל תדיר ומבקע את הרגע לכל גווני אהבתי.
הגיון הלב של הכוליות מאפשר את התפתחות תאור עצמו… כך גם אני מאפשר את התפתחות תיאור עצמי וכך גם האדם…
בחירה
ברגע של איזון מוחלט מרחק משפיל ראשו, השתוות הערכים של כל זירות היות… ואני הנני ואינני. קצוות, פסגות של קיצוניות משתלבות לכלל אופקי הרגע, בו ברגע כל העולמות מקבילים… שווה הוא עולמי. קווי השבר של חיים ומוות חובקים את אותה העצמיות, בו ברגע נפערת ראיית כל השדות המקבילים, בכולם חיטה ורוח. הר של הבחנים שואג עתיד של מכחול ורוח, שם, תמצית של רגע, נולדת הבחירה וזנבה כוכב שביט. הכוליות נותנת את עצמה, מהמרת בעוצמה, כוכב שביט וזנבו בחירה. הבזק של מציאות מכה בחופי כל הברירות כולן וקולות הרעמים כולם נוזלים אל צליל התוף. כל בחירה חורשת את כל תלמי אפשר, הנה הוא התו ובו צלילי הכול מתהפך אל בינות ביאה… פסיעתי אחת הנה, קוונטה של בחירה וזנבה כוכב שביט.
יוצר-יצירה
סופו של היוצר משתקף בעומק יצירתו, במלא עמקנותה, ערומה, מזנקת אל עתיד עצמה, בהבל פיה של יצירה נעוץ סופו של היוצר.
קשת
עד להתפקע מתוח אשכול מיתרי הקשת, לא רחוק היום ומאחור יתפוגג הזמן בו הייתי קודש וגם חול, צרוף מורכב, אמלגאמה של אינסטינקט, אינטואיציה וזיקה של המופשט עד צליל הבדולח.
בחירה
אם כל הבחירות כולן בקצה האצבע, במה ואיך תבחר? ויתרה, מהי, אם בכלל, בחירה? אם זו האצבע זקורה.
רצון חופשי
סיבת היות, גשר בין תופי הרגש לחופי הלא ידוע, מאפליית הידיעה, חומר מישוגו של טבע השיקוף, ער, צופה בעצמיותו ואין לה צלם וגם לא דמות ופורצת את צפית עצמיותה, זה החומר זה הטבע זה הנרטיב מקור הדרמה והצחוק של אדם. קח סיבה ונעץ בה חרב, אם תוכל משם לנוע, בעל-מרחב קפיצות של דרך בין כל חורי תולעת בקתתי שלך היא.
.
מצאתי במקרה,מתוך המחשב. נושאת מוצהרות אנארכיסטית בולטת כבר שנים,נטחנות הרבה מילים יוקרתיות והסברים לאים. הפעם היתה שונה. שקקתי את הטקסט. העומק הפילוסופי והחדות האינפורמטיבית שבו אותי. צפיחיות. חיבוק.