סוליטיוד – משך ראשון

סדק

או.קיי, המובן של מחר טוב יותר השתתק … התעוררתי.

אור רך הציף את עיני, סגרתי אותן… התבוננתי אל תוך מנעד הרגשות … גלשתי אל האין, דממתי,  נספגתי אל מהלך ההינוק . המחשבה כמו ביקשה את טעמה של שפיות,  זרקתי אותה מכל המדרגות,  צללתי אל מצלולי הצללים … התבוננתי בשברי התמונות . התעוררתי שוב,  מנעד של צלילים תקף אותי,  בונים בית, מישהו בונה את ביתו…  חייכתי,  שפיות,  אמרתי במחשבתי,  זה כשמישהו מחייך לעצמו,  את עצמו. התקרבתי,  מיששתי את המובן מאליו, העדרה של השפיות הוא המובן מאליו כמו שתמיד דברים מוצאים מהקשרם,  כמו ששפיות זה לחלץ את העצמיות מההקשר … מה שמותיר את ההקשר ותו לא.  התעוררתי שוב אל האור האלים,  ביקשתי רכות … נזכרתי,  זמן מהפכה או זמן למות?

ביקשתי מהמים לחלץ אותי,  המים תמיד נענים לי … התחממתי בינות לטיפות , חייכתי.  הרהרתי בסיפור פרומתאוס, האם האש שירתה את המובן של מחר טוב יותר ? האם המובן של מחר טוב יותר בטעות יסודו? והרי מהידועות שהתפתחות אינה מחויבת למחר טוב יותר , אין קשר בין השניים…  אני ההקשר ביניהם . או בעצם מחר טוב יותר הוא יציר מחשבתי שרותם אליו את המובן מאליו האוניברסאלי – התפתחות.

המובן של מחר טוב יותר טורד אותי זה זמן , אני מתבונן היטב בשקיעתו,  בהפיכתו לירח.  היסטוריה עשויה כולה מירחים ולכן היסטוריה לא מנבאת שום עתידים,  היסטוריה היא תמונה של שקיעות,  רקע לזריחות שיהפכו לירחים אבל בין זריחה לירח מתחוללת הדרמה הפשוטה מכל בין הרגע למחר טוב יותר.  הרגע תמיד מנצח , זאת טיבה של היסטוריה,  הכול כתוב בה , אבל היא עשויה מירחים ולכן לא כתוב בה כלום . הנרטיב של מחר טוב יותר הוא פרימיטיבי ביסודו,  בהיותו מושתת על רעיון המשכיות החיים.  אך  חיים נערמים אל ערומם … ואם נקבע את ההמשכיות, כלומר נעלים אותה דרך נצחיות , מה יקרה לנרטיב?

נכנסתי לסטודיו , הנחתי את המחט על הבקליט … מוזיקה, אחר כך הנחתי את ספל הקפה ואת המאפרה. התבוננתי אל תוך הלך רוחי … התחלתי…  עזבתי את ההיסטוריה, שחררתי את העתיד וצחקתי אל תוך הרגע. אמן של הלכי רוח, כתובות של אפשור ויכולות, העלמתי את עצמי תוך כדי הינוקה של הדממה. זרמתי,  מטפס במדרגות של עומק אל החומר האפל מעבר לצללים . התבייתי על הצליל שהרגע טמן בתוכי והנחתי את הקנבס על שולחן העבודה.  הרחתי אותו,  טמנתי את טיפשותי בסדקים שלו וגנבתי את הריח שלו , ריח של לבן. האם יש מחר טוב יותר בלבן ?הלבן של הקנבס משקף נאמנה את הדרמה הפשוטה של הרגע ומחר טוב יותר, כמרחב וחלל שלא הוכתם על ידי הניסיון.

הרגע יולד מזרעי את מותי או את יצירתי, הרגע צריך אותי, אנחנו משרתים האחד את השני – זוגיות מלאת חיים ואולי הטובה ביותר שתהיה לי.  הגעתי,  הצליל מילא אותי , החשיכה אפפה אותי, באופק זיהיתי את ממלכת הצללים , התבוננתי והתחלתי לזהות את קווי הצבע,  קווי התחושה,  חיפשתי את קו הגעגוע.  ראיתי אותו מנצנץ וכבה , זרמתי אל תוכו,  עכשיו מחכים…

חסר תנועה חסר ראיה , חסר תקווה,  הגעתי אל המקום בו אין חופש רק אי-תנועה ואל תעשה,  אינסוף של העדר… אני ממתין.  מבין את חוסר השפיות בעשייה היומיומית ומבין מידית את טעותי , שפיות היא תלויית הלך רוח .  האיזון בין חופשים לדלתות סגורות,  הידע של התמונה מנביע את הפעולה המדויקת.

דלת נפתחת,  עיני נאחזות בקופסא של צבע , אני ניגש אליה,  פותח…  מריח וטועם את שובל הריח,  הדלת מתחזקת , חופש ראשון ועולם הצללים מתחיל להתארגן. האור זורם אל תוך הסטודיו , הוא מתנהג אחרת כמו מבקש את רשותי להתיישב לרגע לנוח בתוך מרחב החומרים , התחושות והנקיקים בתוך סערת רוחי … אני נותן לו.  פתאום אני רואה מאיפה לבוא אל הקנבס , אני גוחן מעליו מתארגן לפי זווית הכניסה רואה את מסדרון התנועה לפעולה שלא משאירה עקבות…  כך אני יודע ייחודיות מהי,  הצבע נענה לסדר גבוה אך אני אדע את זה רק אחר כך כשאחזור.

… אני מאתר את המחשבה מפתה אותה להתקרב,  אני מקצין ברגע … געש עצום וטבילה…  המובן של מחר טוב יותר…  אני צולל אל הנרטיב,  רבדים של אדמה . מה יותר פשוט מרנסנס … של מה ? אני נחדר, מזהה את היובש של התובנה … שפה ללא סמלים ועדיין זה מובן,  שפת הסמלים תנסח את היובש הצלול לתיאור… הפער בין המובן הבלתי אמצעי למובן של רצף הסמלים של השפה…  כאן נמצא המובן של מחר טוב יותר. כאן נולדים הנרטיבים הגדולים,  מיצרפים של היסטוריה , השפעה ישירה על האדם , זה שמתעורר עכשיו בפנסילבניה וזה שהולך לישון בהודו . אני חומק מהמסקנה , מכל ישירות שהיא … אני פשוט שוכח וחוזר אל תוך המחשבה…  אי ידיעה, ושוב התגעשות של ראיה , הרגש הוא תוכן של השתקפות , השתקפות היא תוכן של רגש.

לא מבין , אני רואה ולא מבין , הנרטיב מארגן את הרגש לפעולה ואת השקוף למשמעות … אני הולך לאכול לא לפני שאני מתבונן אל הקנבס , אל החומר שהתמזג אל התמיד.

שמן זית

עגבנייה חתוכה שמן זית ומלח גס,  חריץ גבינה ולחם שרק יצא מהתנור .  אני בוצע את הלחם ומקלף פרוסה עבה של גבינה ומגיש לה … היא מישירה מבט מאפשרת לי להביט אל עומק הרגש והמנעד התלול שלו, שפתיה לוחכות את החום של הלחם יוצרות את הקיפול,  בתוכו יפתח הטעם החריף של הגבינה.  אצבעה הארוכה טופפת קלות בינות לגושי הצבע של העגבנייה,  טיפות שמן הזית מתאספות לקריאתה ועוטפות את קצה האצבע.  שפתיים נכרכות סביב האצבע,  השמן זורם,  מעורר את החיך ומצמיח חיוך.   אנחנו נושמים יחדיו זה זמן רב,  כל יום שעובר אני שמח על קיומה , בונה את עצמי אל תוך המרחק,  יוצר מקום לקו הגעגוע לנשום.

אנו אוכלים בשתיקה עטופה במתיקותה ותובענותה של אהבה , אני חוזר אל המובן של מחר טוב יותר המתפוגג בתוך ההיכל של הרגע,  משאיר את הבמה למובן של אהבה.   אני צופה אל תוך עצמי מזהה את הרגש הפתוח,  חלון עשוי אינסוף , התנועה המחוללת והמכוננת את הטעם של העדר הזמן ואת הארוטיקה של ערבוב הנשימות לקצב הכאוס .  אני מתבונן בתנודה של הבוץ,  מזהה את ההבחן בו מתחילה צורה להיפרד ולשאוף אל המובן.

היא אומרת לי:  חלמתי הלילה.  אני מקשיב , לצליל של הקול , שומע את השתיקות בין המילים שחושפות מארג קל של תחושות . היא משתעשעת בחלום,  ממציאה לו מובן ומפרקת אותו כלאחר יד.  חלומות,   מכונות לעיבוד תעוקות , היא לוחשת ומוסיפה,  חלימה הקדימה את בואה של תודעה על העץ האבולוציוני… אני מצטרף למחשבה … חלימה,  כמכונה אינטליגנטית לארגון חופשי ובסגנון סיפורי של תוכני הנפש (מיינד) ביחס לגורם משפיע,  בין אם הוא סוג של תעוקה ובין אם הוא שייך לתחום המופשט.  היא צוחקת ואני מת באותו רגע,  צופה בשדה הקרב,  אלפים של מצבים רגשיים מתקבצים מכל כיוון,  השמיים מתכסים האור נעלם,  עדר שלם של חיות מיתולוגיות מופיע . קבוצות קבוצות הן מתנפלות על המצבים הרגשיים,  נלחמות ביניהן,  אלו שזכו,  סופגות אליהן מצב רגשי , הן משתנות,  מתחזקות ואני דוהה.

אמנות

הסטודיו קורא לי,  אני משתהה,  מגביר את המתח,  מחכה לאחרי התזמון שם הפעולה מופיעה חסרת כוונה.  אמנות הנובעת מכוונה נוטה לומר ולדרוש מקום לאידיאולוגיה, מונומנט של משמעות שמשכיר מרחבים צרים של זהות אקטיבית לבני אדם. אמנות חסרת כוונה אינה נגישה אך מפעימה באופן מידי, היא תובעת מהצופה לחצוב את הנגישות לעבודה דרך מבוי שנראה סתום. כך איבדה האמנות את כוחה בעיצוב וחיזוק הנרטיבים הגדולים או יותר נכון הפכה אותם לירחים.  חולשתה של האמנות וחולשתו של האמן הם הסדקים במרקם של האידיאולוגיות השליטות. זה כוחה של אמנות עכשווית. אמנות שלא נובעת מכוונה נעה על קו-גבול בין חתרנות לבין הלכי רוח המעמיקים אל תוך איון, וארוטיקה של יצירה. הזמנה לאדם לצאת מדעתו ולנדוד, זאת הייתה ותהיה תמיד ההבטחה הצרופה של  אמנות והנה מצאנו את הקריטריון הפשוט, התשובה לשאלה מהי אמנות?

מרחק של צעד אחד

משזר הסטודיו הוא כמו המשזר של מטבח , רשת של צבעים , טעמים,  ריחות, בדים,  סירים , מכחולים, סכינים,  קופסאות,  שמנים,  מלח,  מיכל ערבוב,  מערוך , שפכטל , פיגמנט , זרעי כוסברה .  המטבח מתחיל בצורך ונמשך אל אמנות,  הסטודיו מתחיל באמנות ונמשך אל הצורך .  ואני נמשך אל מחשוף המטאפורה הממחיז את הגיון הלב,  בעדינות מנויחת אני מתכנס , ממזער את עצמי עד שמחשבתי נספגת בחמוקי המחשוף…  המטאפורה נפתחת.   אני מתחלק לשבילי תחושה שונים כל אחד בעל מתווה אחר , צליל אחר, אני כושל ביניהם עוקב אחרי נצנוץ הבוננות שחופן רגע … אני תוקף.  בסטודיו,  כמו במטבח , אני במרחק של צעד אחד , הסטודיו והמטבח מאורגנים למימוש הצעד האחד .  ההתאמה בין מצב הנפשה של ברות ביצוע למנעד הרב-שכבתי של זמינות חומרי המימוש המניח את הכול במרחק של צעד אחד.  הסטודיו והמטבח הם מטאפורות לאסטטיקה של היות שאני מכוון אליה,  האסטטיקה של צעד אחד התובעת מהכול להתאים עצמו … ובכול אני כלול.  אני זורם למצב צפייה…  טועם את התיאור … הוא יבש מספיק כמעט מתפורר למגע…  מתגלף למגע המחשב-חישה,  אני עוצר לנוכח מניפת המובאר…

טבעת

המחויבות לחזרה,  הקריאה הבלתי מופסקת  בעתיד שחורג מההיסטוריה , הצגת הבכורה של המידיות,  כל אלו מפרקי הטבעת הסובבת את אצבעי , אצבע זקורה ועליה טבעת .  תכליל שחייב להכות שורש , כמו ההבחן בדרמה הבלתי מתפשרת של אין האונים מול ההיסטוריה,  החשיפה המתקלפת של צליל קיומי אל תוך הקקופוניה האורבאנית.   המובן של מגדר היותי אוסף ומושך אותי אל רגע מותי,  אל המצגת של קיומי , אל ההתרסה המשעשעת של טענותיי בפני כול-היותי.  חציתי את הקו,  הפקעתי את רגע מותי מהזמן,   המסובב של הסובב , הסובב של המסובב מצופף ללולאה,  המגע של הקצוות אכן מייצר מעגל חשמלי ואם אחבר לו נורה אכן הוא יצביע על הארה .  אני מחליף בין שכבות מחשבתי וחוזר אל הטבעת אל הצגת הבכורה במידיות,  מבין שוב את הדרך היחידה לתקוע טריז בליבה של ההמשכיות והנורמטיביות , אל צפייה וצופה אני מגיב בהצגת בכורה…   אני נושם לרווחה ,  הבנת עצמי,  המרווח ההולך וגדל המתבטא בצמתי חתחות הופך אותי לחומר לא יציב…   אני עוצר.

שפה

השפה תמיד עצורה,  כל מילה צומת סואנת המוכתמת בביוגרפיה והיסטוריה , לכן המשוררים נבדלים בכך שאמנותם היא אמנות של התחמקות מעצירתה של השפה.

טן-דו

השפה את מה היא משרתת?….  ביאה בעברית היא פתח , וגם מעשה אהבים וגם משיחיות , תלוי בהקשר אני מזכיר לעצמי , אבל ההקשר לא מנתק את הכול מהכול.   השפה את מה היא משרתת ? אני מתפשט לנוכח השאלה מכיר בחשיבותה ומתכונן כמו לפני ביאה . השפה משרתת את התודעה.

מידה

אל תוך מותי אני קורא את האין,  אל תוך חיי אני קורא את המשחק,  שורה ראשונה,   בה יקרא אדם אל תוך חייו,  חי אדם כפי שהוא מת ומת אדם כפי שהוא חי.  שורה שנייה , בה יקרא אדם אל תוך החיים את אין סוף יצירתיות,  וחשיבותו תשחרר עצמה מעצמיותו ובאה אל שפיות. שורה שלישית,  בה יקרא אדם אל תוך טבעו, היסטוריה ותו לא,  בקצה טבעו , הלא ידוע עומד על המשמר ובמרכזו ריקות של ייחודיות.  שורה רביעית , בה יקרא אדם אל טבע העולם והנה טל של בוקר וסכין אחת, וכך, ישתקע בלא מובלט , ברעידת הנעורים , ויחתוך את קובץ חבלי הטבור.  שורה חמישית,  בה יקרא אדם אל תוך טבור תבל, את עצמו יקרע ויקרא טבור העולם הוא עצמו.

עריק

בגדתי בנורמאליות ולא רק , גם בעריצות ההיסטוריה ובמוצקות המתווה של השכיח,  חפנתי מלוא האש וטבלתי את רעיון נשמתי עד ערום.  העריקים ערומים הם וכך אני אין בידי ידיעת זהותי,  איני יכול להמשיג את  פני,  שמי הוא ייצוגי היחיד . מה שאני הוא מצגת שמי הטמונה באחר…   נצחיותי המרוקנת מעצמי זו המוחיית על ידי האחר תובעת את פעולתי , ופעולתי מהי ? אם לא יצירת עצמי.   פרדוכס אסטטי, ההתרסה אל מול המובן מאליו (ביצתו של השכל הישר) הוא המהלך החוזר על עצמו של  העריק.  הלכתי לאיבוד כדי לעגן את שפיותי,  במרחק שווה מכל דבר מחוץ להבחן … לאורך הרוח אין סוף.  שפיותי מעוגנת אל רוח התנועה הבלתי פוסקת,  בנו של האין אני וזהו שמה של שפיותי.