הבחן (0)
בראשיתו הבחן עשוי כולו מזה החומר, מודעות.
הבחן
בין מצבי נפש (מיינד) ענינו בקומפוזיציה מיטבית של נפש(מיינד), ומכאן ‘לעשות את ההבחן' הוא מהותה של הדרמה של החיים. ענינה של זו הדרמה הוא לחלץ מסך המרק הכאוטי את המשתנים שטומנים במיפתח מימושם את זרעי הגילום של מצב נפש (מיינד) מסדר גבוה יותר, זה השייך לחופי המעבר וההתעלות. יצירת ההבחן, קומפוזיציה מיטבית של נפש (מיינד), ומכאן מכחולו, כנפיו ואופני היותו של האדם.
הבחן (2)
פיתוח מהלך התפתחותי (אבולוציה) רב משותפים המניח את ה״אחר״ עמוק אל תוך מרקמה הבלתי אפשרי של ייחודיות הינו ספו של העתיד לבוא.
הבחן (3)
אופטימאליות חסרת יחוס היא שפת על כמו יופי, אופטימאליות ברת יחוס ענינה בהבחן נושא יתרון ואם כך צביר החופשים הינו תמונת נופיה, וגם שם ראיתי בשחרית היופי. בו הזמניות של שפת העל, משפטי השפה והדרמה הפתוחה לילד את דלתות הקסמות הרגע היא סך כול סיפור הבחן.
הבחן (4)
עדיף להיות בין אלו הבונים ארמונות של חול ורעות רוח מאלו שרוחם זרה וחרבם בעלת להב אחד.
הבחן (5)
מי שחילץ עצמו מתלמי חזרת ההיסטוריה יודע שההיסטוריה תכה בכל כוחה, מי שחילץ עצמו זרק גם את חרבו והניף מכחולו ולא חיכה, ודברי ימי הימים בטבעת לכודים על אצבע הטובלת בדיו. מי שחילץ עצמו ממדבר האמת אין לו לחי לתת כי צרובה היא בערום הדממה.
הבחן (6)
סופו של יום, זנב הדרקון של כל רגע, מצליף את מידתו של הבחן שאדם עשה בחייו ומותיר את לבבי קל כנוצה. ובין אם ישקו השפתיים את מידת עומקו של תוצא התשוקה, ובין אם ייבול הזרע באין הנשכחות, ובין אם על צלב כזה אן אחר יוקזו דמי היום שהיה, אין באף אחד מאלו הכוח להוסיף או לחסר.
הבחן (7)
אחדות אינה סותרת הבחנים בדיוק כמו שהבחן אינו מסתיר האחדות.
הבחן (8)
כל הבחן אורג את הקשרו כקומפוזיציה שתמונת רקעה, הדומה והשונה, מוצתת לכלל הרגש בצרור מפתחות הנרטיב.
הבחן (9)
מאפיין אדם את עצמו, ובקצוות המהלך, פתוח אפיון-עצמי לערום, וגם למגע עם ״האחר״, ואיך לא יחסר אפיון-עצמי לא מערומו ולא מהאחר?
צורה, ריקות ועתיד
התוכן של צורה הוא ריקות
התוכן של צורה הוא צורה המשתנה תדיר
התוכן של צורה הוא צורה
צורה ריקות ועתיד
הדברים המונחים בבסיס ההכרה המנוסחת בשלושת משפטי היסוד של צורה וריקות, לא רק שאינם פשוטים אלא פרדוכסאליים לכאורה, ומכאן הפרדוכס הקיומי הבסיסי והראשוני של התופעה האנושית ביחס לעצמה ולסובב בתוכה ומחוצה לה.
מהמשפט הראשון ״התוכן של צורה הוא ריקות״ ניתן לגזור את העדרו של הסובייקט מחד ומאידך את מבוא הסובייקט כמהלך היצירה העצמית. מהמשפט השני ״התוכן של צורה הוא צורה המשתנה תדיר״ ניתן לגזור את האבולוציה ודינאמיות ההשתנות של צורה מחד, ומאידך, העדרה של נקודת ייחוס, הדוחף להיווי פנימי של נקודת ייחוס. מהמשפט השלישי ״התוכן של צורה הוא צורה״ ניתן לגזור משמעות מחד וריקות מאידך.
מצב הדברים ההיסטורי מראה נטייה של תודעה להתכנס לאחד משלושת ממדי הצורה, תודעה חופשית חסרה היא בנטייה, ואם כך מפוזרת באופן אחיד, בו זמני ושווה ערך בשלושת המימדים. מצב דברים זה של נפש (מיינד) המכיר, מלשון הכרה, את טבע הצורה וצורת הטבע, מסמן כיוון מסוג אחר ביחס להיסטוריה של המחשבה.
השילוב הבלתי אפשרי בין העולמות, הדוחה מעליו את השתקעות התודעה באחד מהמימדים, מקפל בחובו ובעומקו את אמנות עיצוב נפש (מיינד) מסדר אחר ומכאן נגזר עיקרון עבודה ביחס לכל דבר. שדה האפשרויות הפעור בליבה של ההכרה הוא החומר ממנו נוצקת ההיסטוריה והטבע האנושי, אך אותו שדה של אפשרויות גוזר גזירה שווה הן ביחס להיסטוריה והן ביחס לעתיד, כלומר, ניסוח ההכרה הוא זה המאפשר אתחול של היסטוריה.
התרחשות ההיראות בליבה של ההכרה היא היא ציר העניין, הראיה אל תוך ההכרה היא היא תחילתו של מעשה המרכבה שבו מוגמשת המחשבה. והיא (הראיה) מקפלת בחובה חץ היסטורי חדש שבו ההכרה בבו-זמניות של שלושת משפטי הצורה מהווה את הפלטפורמה להיוויה של נפש (מיינד) בעלת עקרונות ראשוניים שונים מהנפש (מיינד) איתה הגענו לעולם ועד הלום.
נעדר
כשנעדר אדם מן העולם נוכחת יצירה עצמית.
דימוי
מר A הוא אמן של יצירת דימוי, הוא יצר דימוי עצמי מרהיב וכשצופה מסתכל לעברו הוא רואה את שלל זוויות הדימוי ושום דבר אחר.
מר B מפריד בין דימויו העצמי ודימויו בעיני ה״אחר״, הוא מפריד בין דימויו העצמי לבין מה שהוא ״באמת״ ובין מה שהוא ״באמת״ לדימויו בעיני ה״אחר״.
מר C טוען שכולו דימוי, בעיני עצמו ובעיני ה״אחר״, טוען שדימוי רחוק הוא מאשליה באותו אופן בו דימוי קרוב לאמת. מר C החסיר את דימויו מעצמיותו.
מר D החסיר את דימויו מעצמיותו, טוען שדימוי הוא משחק אינטראקטיבי ששייך למדע הסיפוריות. מר D טוען שדימוי הוא חלק בלתי נפרד ומהותי בשפה של נפש(מיינד). מר D טוען שדימוי משפיע ויכול לשמש כדלת.
מר E טוען שלדימוי אין מקור מחוץ לדימוי, ושאין לאמיתי ולטבעי יתרון על הווירטואלי.
נפגשו כולם למשחק פוקר… מי ניצח?
על תנועה ונטיות מיניות
התבוננות מעמיקה אל צביר התנועות של אינדיבידואל, תנועות המחשבה, החישה, הרגש, תנועות ההיקשרות, האינטראקציה והתקשורת, חושפת נטייה המובנית כמעט באופן קשיח… הנטייה להיעצר ולהיאסף אל ספי הערכים האנושים הגדולים.
מחשבה נוטה להיעצר בחמוקיה של מושגיות האמת, תאור עצמי נוטה להיעצר במבדוקי הזהות, תנועות רגשיות נוטות להיעצר ולהיאסף למרגלות ההיקשרות, ולהט התשוקה הגורף את הגוף נוטה להיעצר במחוזות השבעת הרצון.
תנועה בין קרובים שאינה נוטה להיעצר על ולנוכח אמת ענינה הוא אחר, והמילה המופשטת אינטליגנציה… היא מבוא אחרות.
יכול להיות שרק לאחר שהושלמה ומוצתה ״הנטייה המינית״ להיעצר על כל שלל ההישגים שנגרפים איתה, נתון לו לאדם מבוא האפשרות לנסח את נטיות ליבו ותנועתו באופן מחודש… ומכאן שינוי מיניותו של האדם, לא במובן מגדר הגוף אלה מגדר הנפש (מיינד).
תנועה בין קרובים ובמקביל היכולת להציג עמדה ולאמת אותה ובאותה נשימה להתהפך לעמדה אחרת ולאמת גם אותה היא משחק שלא רק שסכומו אינו אפס אלא גורר אל תוכו את סך כל הדברים ומנביט את המצרף לכלל סינתזה חדשה (ייחודיות).
סיפור
סיפור, כל סיפור, הוא סיפור בתוך סיפור, משקף סיפור, כל סיפור, שלושה צמתי עניין. הראשון, כל סיפור הוא סיפור על מספר הסיפור, השני, כל סיפור הוא סיפור על אמנות הסיפור, השלישי, כל סיפור ממקסם את הדבר אותו הוא מנביט בתוכו (שהוא העולם, שהוא האדם).
סיפור (2)
ההרמוניה בין שלושת צמתי העניין של סיפור היא רעיון בלתי אפשרי.
סיפור (3)
היחסים בין שלושת צמתי העניין הם כלי בידיו של מספר הסיפור, הרמוניה היא יחס ולא הטוב בכל העולמות. הטוב בכל העולמות ובהקשר הזה – הרמוניה, הינו ערך של ה״טוב״, והמחשבה נוטה היא לעצור או לכוונן את עצמה על פי ה״טוב״. מחשבה חופשית רשאית לכוונן או לעצור עצמה, אך בידה הדבר ולא מחוצה לה.
